שלום חברות וחברים וברוכים תהיו, מועדים לחמלה.
לבקוע עם אותיות שבורות, לייצר קן בטקסט לאחר חורבן. כתב עת מקוון. קן ציפור מרופד במארג שתי וערב של קינים קוצים צמר כותנה וקש בונה מעין מטריצה רחמית. כאן יכול להיות בית לשוב אליו, לשהות בו, ולשוטט בתוכו ומחוצה. כתב העת שביקשנו לכונן כאן הוא רב תחומי במהותו. הפלטפורמה עצמה היא המארג אותו עיצבנו כמקדש רב תחומי, ערסל קלוע מצלילים, מלים, תמונות, מחשיבה פילוסופית פסיכואנליטית ומיסטית. מקולות מים רבים, שחושבים את הדברים אחרת. מקום בו חשיבה רדיקלית אינה מתחברת לפירוק מערכות, אלא נכונה להן מתוך המחוייבות לבנות לברוא וליצור. לפניכם ולפנינו אסופת מאמרים, יצירות ומסות שאספנו, במטרה לרפא את ליבנו ושפתנו השברירית.
הדיבור החדש נולד בתוך היסורים. לאורך דורותיו, הנסיון ההיסטורי של העם היהודי היה כרוך בייסורים ואף בהשמדה בעיתות חג ומועד. ההתנשאות מתוך מקשת הכאב אל עמקי האין וההתבטלות איננה יכולה לחזור אל המציאות מבלי לשרטט תורה חדשה. להתבטל זה להיבלע בעמקי האין ולצאת מחדש אל היש ולפרוש מחדש את האותיות השבורות, במטרה להציע דיבור חדש ומרפא לנו, לקהילתנו, ולאנושות.
הלא מודע הקולקטיבי בימים של זמן מפוצל. הוא נמצא במצב של שברים אבודים מתחביר. חווינו זעזוע אדיר, קרע של שכול, יתמות, התאפסות, התעללות, אימה, פאניקה, מופקרות; ממשות הקהילות המנופצות התרחבה למלחמה ולשבר אדיר של אוכלוסיות משני צידי הגבול.
אסונות בקנה מידה עצום עדיין מתרחשים. הם מדגישים את קריסת השפה ואת ציפתם לפני השטח של רגשות רבים של פחד, חרדה, אבל, שכול, כעס, שנאה, נקמה ומאויימות, אשר מערערים לא רק את ההווה אלא עלולים לסתום כליל את קו האופק; הם מקשים על שיקומו של הסדר הסימבולי והחברתי. כי באסון המונים האפקט של הטראומה הוא תמיד לא רק על גוף קולקטיבי אל על "נשמתו" ממש, על מערך הסדרים שלו.
הקריסה והחורבן הרחבים והמקיפים הללו בתוך השפה פנימה, הם למעשה קריסת הסדר הסימבולי בימים שבהם נחרבים בתים בממשות. לתוך השבר הזה של מבנים בממשי ובסימבולי, נכנס בעוצמה הממד של הדמיון בתיווכה האינטנסיבי של המדיה ורשתותיה, הנתמכות באלגוריתמים של בינה מלאכותית. ציבורים שבורים ואנשים שבורים נאחזים בנרטיב שמציעות רשתות טלוויזיה- מגישי חדשות וערוצים שכל דמיון בינם לבין חדשות בזמן אמת או הצעת תוכן הוא מקרי לחלוטין.
האם לנוכח הטראומה הרב ממדית נוכל להציג שפה רב ממדית? כזאת שתהווה מנשאה למלים שהתפרקו מתחביר, ותציע נקודות כפתור חדשות, נקודות איסוף חדשות להתפרקותה של שרשרת המסמנים? כזאת שתיגע ברכות בממשי, תעז לבקר את המדומיין ותציע עוגנים לעומקי הסדר הסימבולי השלם?
יש צורך לעצור את "גלישת המסמנים" הקיצונית שאנו עדים לה בימים אלה – גלישה שמתבטאת בכך שהשפה כאילו נוסעת אלסטית ומאבדת את המובחנות של מלים ומשמעויות. כמו כן, לאפשר היתמכות חוזרת ומתוקנת ושאיבה ממי התהום של הסדרים הסימבוליים העמוקים של היהדות במגעיהם עם הפילוסופיה הכללית, ההומניזם, דתות העולם ובנוסחאות הקשר היסודיות בין יהדות וישראליות; כל זאת במדינה המושתתת על ערכי הומניזם ודמוקרטיה, מדינה המושתתת על תיקון הסדרים והסכמים עם סביבותיה, הנכונה להתמודדות ריאל-פוליטית, ושואפת להנחיל חזון שלום וביטחון לצאצאיה. כל זאת כנגד הצפת הלא מודע הקולקטיבי ברגשות שליליים ואל מול סכנת אובדן לכידות העצמי הקולקטיבי והשרידות החברתית וחוסנה; בעוגן היותנו כאן ועכשיו, ברצף החוליות של ההיסטוריה ושל הבית לעם היהודי, רציונל הציונות והקמת מדינת ישראל וערכיה.
עלינו לצלול בבקשת חומרים מרפאים וצורות שפה בעמקי התודעה היהודית והאוניברסלית. זו יהדות השלובה באוניברסליות ויש לעשות זאת מתוך דיאלוג ויכולת אינטגרציה עם מטריצות היסוד של ה"אחר" המשמעותי בישראל שהוא ״פלסטין״.
״ישראל״ ו״פלסטין״ כשני גופים קולקטיביים וכל זאת על אף שישנם גורמים שדוחקים לתבוסה ולחוסר דיאלוג ואף להשמדה בסמל ובממשות. בו בזמן שארגוני טרור קיצונים ממילא שמים להם למטרה את הערעור הבו-זמני של הממשי והסימבולי.
איך להסדיר את המרחב הלשוני והמציאותי החדש?
מצד אחד, אפשר למנות את הנכונות המחודשת לסדר, שליחות, תיקון ויעוד, הפנמת ערך הצמצום, האחווה, הדיאלוג והמושג העקרוני של פני אדם ושל צלם אנוש. כל אלה מבטאים שאיבה מן הממד התרבותי של מטריצת היסוד המשותפת.
מצד שני, נדרש מהלך של תיאוריה וביקורת על מושגי יסוד המאיימים לחלוש על עולמנו ולבלעו כליל. יש למתן, לעדן ולרסן מושגים כמו משיחיות גאולה. נצרכת חשיבה ביקורתית על אובייקטים קולקטיביים מקודשים ולבלום קונסטרוקציות של דת ולאומיות ההורסות זו את זו ויחד את המרחב כולו, כמו בולענים.
עלינו לפתח את מושגי החלל הפנוי כמושג שעשוי להוות משענת. להתמודד עם מושגי האין והיש שנקודת האפס של כל אחד מהם היא בין היתר חיים או מוות לציבורים רבים, לקולקטיבים, לאנושות.
כל אלו דורשים הסדרה מחודשת של המטריצה החברתית, ביסוסה של רשת טרנס-פרסונלית בשיח ובמעשה ופיתוחה של סכימה מורכבת המכילה שני גופי עצמי קולקטיבי ומכלול אינדיבידואלים הפצועים זה מזה וחייבים להסדיר את שותפות הגורל שנקראו לה. הפגיעה היא בשתי וערב מהם ארוגה המטריצה הקולקטיבית. המסמנים התלויים לאורכם נוגעים בתשתיות התרבותיות הדתיות המנטאליות העמוקות של ציבורים גדולים והמסמנים הפרושים בצירים האופקיים נוגעים להידברות, לאוסמוזה ולהטמעה בין דתות תרבויות ערכים אוניברסליים ומשטרים פוליטיים.
התכווצות, התקפלות קריסת המסמנים לבורות שמתחתם, או התקפלות המטריצה לסוג של חור תולעת שבו הזמן (הזהותי האקטואלי המיידי הנרטיבי) בולע את הזמן העמוק והנפקח לרוחב הזמן האוניברסלי והגלובלי. זהו גם האסון שכלל הגלובוס נמצא בו.
העידן הנוכחי מבקש מאיתנו לשרטט שפה ואתיקה חדשות, גם כמסמנים וגם כמסומנים, גם כמעמדות דתיים וחברתיים, גם כאליטות אינטלקטואליות באקדמיה וגם בתיחום המטאפורות, גם כמדינות וגם כבריתות בינלאומיות.
כל זה לא יוכל להתרחש בלי ביקורת תנאי השיח. כלומר, הביקורת של היחסים בין הממשי המדומיין והסימבולי, ביקורת המעמידה לדיון את השימוש האדוק בפוסט-מודרניזם שהוא חסר מחשבה-ישום חדשים לאור המציאות.
עלינו לצלול בבקשת חומרים מרפאים וצורות שפה בעמקי התודעה היהודית והאוניברסלית – מתוך דיאלוג ויכולת אינטגרציה עם מטריצות היסוד של האחר המשמעותי, כשני גופים קולקטיביים כלומר שאיבה מן הממד התרבותי של מטריצת היסוד המשותפת.
בגליון שלפניכם תמצאו חיבורים מחיבורים שונים.
רעיון הבינאריות וההתמודדות איתה מתוך משוואות מקיפות יותר של אחדות חוזר במאמרים שונים; נאוה לויט בן נון ואסף סטי אל-בר העוסקים בשירו ומשנתו של הנזיר הויטנאמי טיך נהאת האן, יהודה עתי החושב מול מקורות פילוסופים ויהודיים, אבי אלקיים, שרה סבירי העוסקים במשנה הצופית ובדברי שלי.
התמודדות עם הוגים יהודיים שפעלו בזמן שואה ואסון כמו שעולה ממאמרו של שלום (מתן) שלום, שירה ספרות וצילום הבאים מדרום כמו אצל קאיד אבו לטיף, סעד אבו רנאם, זיוה ילין, דנה לובינסקי ואהרן ישראל.
את הריטוט המוזיקלי וחיפוש אחרי רשתות ביניים ומסמנים התלויים לאורכם נותנים לנו מאמרו של אסף שלג, עבודתו המוזיקלית של בניה הלפרין קדרי והצלילה של מיכאל וולפה לזיכרון הקיבוצי. שירה שמשקיפה מחוץ לדעתה, מנסה לפרוט אותה, לגעת בה, לשתף אותה, מבלי להיכנס לסיסמאות וקלישאות, מתבטאת בשיריהם של מיכל הלד, אמיר מנשהוף וטלי ברק.
אבל, מלנכוליה וקינה מתבטאים אצל תמר רותם, רות קרא ודותן מורנו. שירת כאב וקינה הבאה אף היא מדרום הארץ וצפונה, ממי שהמלחמה נגעה בו ופשעה בו; כמו אסתר ביחובסקי, תמר ביטון ודניאל ישועה. עוד ניסוחים חדשים סביב השביעי מופיעים ביצירתיות בעבודותיהם של זהורית אסולין, גיא עינת ודנה אריאלי.
דיון בטראומה וגם בפרקטיקות של ריפוי במעבדת הטראומה, והנחלה של שלווה לתוך המרחב באה לידי ביטוי במאמרה של אלכסנדרה וייל על מיינדפולנס ואתיקה.
הזמן ההומוגני האכזר של המלחמה מתפרט, נתפס ומאפשר לשרוד אותו דרך היומן כפרקטיקה יומיומית המהווה מנשאה לסבל היום האחד וזה מתבטא ביומן מלחמה של טאשה פז, יומן המפונים שכתב גדעון אלעזר ועבודות הציור של האומן צבי לחמן, שמדי יום לאורך השנה הזאת צייר ציור פנים אחד של דמויות ששלה ממעמקי ליבו וביטאו את צער היום האחד הזה שלפנינו. סיפורים פנטסטיים והזיות ה7.10 ובכלל פנטזיה ככלי מחזיק מציאות מתבלטים בסיפוריהם של אלכסנדרה מנדלבום קופייב, וסשה נצח אגרונוב.
בחשיבת הישראליות והיהדות מחדש צפים ועולים שוב שמותיהם של בובר, א"ד גורדון, מניטו, ולוינס אצל זיו גורן, שרה שטרסברג דיין ונועם גדעוני.
הגלות בארץ- חווית היסוד של השנה הזאת ושל קהילות שונות עוד קודם לכן- באה לידי ביטוי בעבודתו של איליה קריינס ״ההגדה הסובייטית״. האפשרות לחלום חלומות פרועים אסוציאטיבים סביב דיאלוג תמונתי מתבטאת אצל שמעון פינטו. מגעה של טראומת המלחמה והלם קרב ניכר בעבודותיו העוצמתיות המתכתבות עם אלמנטים כניסייתים דתיים בצורה חופשית ופרועה של מוטי גולן ומתוך מסך של חלום אצל זיוה ילין. יש לה נוכחות בעבודות של דנה אריאלי.
יגאל פדידה בסדרת עבודות שמשקפות מסע חיים סביב השפה העברית מהווה המחשה טובה וביטוי תמונתי למהלך התימטי של שפה הנבלעת בעמקי האין ונולדת מחדש. חריכה דקה מתבטאת בציוריה של דפנה אנגלרד, וביצירתה של עדן מנדספלור.
המטריצה שמנסה להתעלות מעל הגדרות דיכוטומיות ובינאריות כוללת את הראיון המופתי עם מעוז ינון, שמהווה מסמך פסיכולוגי נדיר של אדם המתעלה מעל אסונו לייעודו לפתוח מרחב משותף מרפא ולקריאה לשלום בין העמים. מבחינה זו, דמותו של מעוז ינון מקבילה לדיון בדמותו של הנזיר הוייטנאמי טיך נהאת האן.
עמלו על בניית הקן הזה יחד עימי אמי בוגנים, ג׳ואל אפללו ובן בן-עמי. תודה לקרן מתנאל ולמכון רשימו שאפשרו את העבודה על השפע הזה, תודה למיכל הלד, ליוכבד אוחיון על תמיכה מאחורי הקלעים, דגנית אמיתי על תכנון האתר, לאלה יהודאי על עיצוב הלוגו ותודה אחרונה לכל מי שחלקו אתנו משפעם.
חביבה
גליון ראשון, ערב שמחת תורה
כ״א בתשרי תשפ״ה, 23.10.24