הקול הקורא לגיליון זה יצא תחת התֵמה ואקום. תווך הריק השלילי הפועל עלינו כמשאבת לחץ, השואבת אל עתיד לא נודע שבו ההווה נחווה יותר ויותר כחוֹר, כריק.
בימים שבהם החטופים מבטאים את המוסריות הפצועה של הישראליות, ושאלת פדיון השבויים הפכה לשאלה של ימין ושמאל, התחלנו לראות זליגה איטית, כמו דימום רגרסיבי, של נשמה ששבה לגוף אובדני – חזרתם ההדרגתית והאיטית של חלק מהחטופים. התצפיתניות שהוחזקו מתחת לאדמה ועין השמש לא שזפה אותן, קית סיגל החלש והעדין שאתה חרד לגורלו, ירדן ביבס המתנדנד בין שמים וארץ לאחר שהחמאס הודיע על מות אשתו וילדיו ואולם התקווה והספק לא חדלו מעולם לקנן בנו לגביהם – דברים שהם מעבר לכל אפשרות הכלה – בעוד נחיל אדם עולה צפונה ושב ויורד דרומה וחיילים נפגעים מתאונות ומפגעי טבע ומכונות או מלחמה.
בימים אלה, בתחילת חודש שבט, אנו חרדים לאילנות החיים שלנו, לנערים ונערות, לאנשים ונשים, לחיים במרחב. המקרא מזהיר לא לכרות עץ פרי לשם בניית כלים לביקוע חומות עיר עליה צרים בעת מלחמה, כל עיר שהיא בכל מלחמה שהיא. בתווך, בין הכלואים ובין הצרים, צריך להישאר מרחב שבו עדיין גדלים עצי פרי. "כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור", שואל ומתריס המקרא. אבל גם עץ וגם אדם אינם יכולים להימלט בעת שאדם קם על אדם והדברים מסתבכים במלחמת אין מוצא. הדינמיקה כבר מתרחשת, ומה שהתחיל ברגע של אסון נורא מתפצל לקהל דעות תחת שיח על עץ הדעת טוב ורע: בינאריות, דיכוטומיות ומטוטלת של קורבן ומקרבן, צייד ונצוד – והוא כחרב המתהפכת.
בבקשנו שפה חדשה, שפה מתווכת, שפה שהיא גשר צר על פני תהום ומים סוערים, חוט מוביל בתוך הוואקום שנוצר – אנו מבקשים מחדש את הדרך אל עץ החיים.
נדב ש. ברמן הוא חוקר ומוזיקאי. עיסוקו כרוך בחקר אתגרי הקיימות של המחר מנקודת המבט של ממשקים בין הגות יהודית לפרגמטיזם מחד ולאגאפיזם [אהבה חובקת כול] מאידך. נדב כותב על הריק הישראלי.
דניאל אפשטיין, רב ופילוסוף שחושב את המחשבה היהודית מתוך ואל מול הפילוסופיה וההגות הפואטית הצרפתית, כותב על סוגיית החטופים דרך "הנסיך הקטן" של סנט אקזופרי. הוא כותב: "מה שמבקש השועל מן הנסיך הקטן כשהוא אומר לו: ביית אותי! זה ההפך מן הכליאה בתוך מושג. הוא מבקש: הוצא אותי מכלל השועלים, שהציידים אורבים להם והורגים אותם בלי הבחנה, הוצא אותי משטח האש, שם כל השועלים זהים, אובייקט שמכוונים אליו רובה, בלי זהות אישית, בלי קול אישי, בלי זכות להיות. לביית, זה לגלות, לראות מעבר לכלל את האישי, ועוד יותר, להקשיב ולשמוע קול ייחודי, לתת לקול הזה להישמע, לתת לבעל הקול הזה להיות, מחוץ לכל סיווג ממית. הכלל הוא אילם, רק מי שנוכח באופן אישי מדבר ומבקש להישמע." מעניינת הבאת הנסיך הקטן אל המרחב הישראלי העכשווי.
לפני כמה שנים מישהו צייר על קיר באחד בזווית רחוב סמילנסקי בבאר שבע גרפיטי של הנסיך הקטן ועל קיר שני כתובת המעוטרת בעלי זית שבה נאמר: כאן נפגשים במקרה ועושים שלום. דברים אלה נמחקו אחרי השבעה באוקטובר והכתובת כאן נפגשים ועושים נשארה מיותמת ולא ברורה.
רוי ספנג׳ין, פסיכותרפיסט ומאמן רוחני, משתף ברגע מכונן בביוגרפיה הנפשית-רוחנית שלו. בהיותו ילד, המטוס שטס בו נחטף לירדן. בהיותו שבוי הבשילה בו תודעת הקיום כולו כנפתח ברגע של מחטף, שהביאה אותו לעסוק באימון ההשבה אל העצמי.
קאיד אבו-לטיף, חקלאי תרבות ועמית מכון רשימו, ומי שמוביל תהליכי יצירה ותאטרון ברהט, משתף בכתיבה מרהיבה את המבט הקולנועי החזותי שלו השזור פואטיקה סיפורית של קיום אפשרי בנגב. פולימרים של בדידות בזר פרחים רטוב הוא מחווה לנסיכי המדבר.
אורן יפתחאל, בשירו "היום השמיני בשבוע", מקונן על רחל ושלומי מתיאס ועל גורל הדו-קיומיות במרחב שאנו חיים בו.
עזיז אבו שרה ומעוז ינון משתפים בהפצעה מתוך אסון אל אופק של תקווה ובודקים כיצד ניתן שוב לחלום את עצמנו חיים כאן יום אחד בשלום.
יהודה שנהב, שתרגם עשרה רומנים של אליאס ח׳ורי, משתף אותנו בפרק מתרגום המספר על כרים שמאס, מהגר שבנה בעצמו בצרפת ונשוי לצרפתייה וגעגועיו לבֵּירות ולנערה היפה בעלת העור העדין ממחנה הפליטים, ומה הם בית או מולדת. ובעוד הוואקום חקוק בתוך בליבו, הפגזה במלחמת אזרחים בלבנון הורסת את שדה התעופה ואת העיר אבודה שהייתה או שלא תהיה עוד.
פריד אבו שקרה, צייר אוצר ומורה מהגליל, בן למשפחת איכרים/פלחים וציירים שהעניקה לציור הפלסטיני פרקים מפוארים, מביא במסה חשובה ביותר ארבעה ממכונני הציור הפלסטיני: נביל ענאני, סולימאן מנסור, עבד עאבדי ואוסאמה סעיד, שחלקם אינם חיים פה בימים אלה אלא בגרמניה.
אבי אלקיים מתרגם ומשתף במסתו על "השתיקה קדמה למילה – שירי באסם אלנבריס". אבי אלקיים הוא ממייסדי "דרך אברהם" לדיאלוג רוחני בין יהודים ומוסלמים, מתרגם ספרות מיסטית צוּפית ושירה עכשווית מערבית לעברית. באסם אלנבריס הוא משורר שנולד בעזה.
זיו סלמה, חוקר ומוזיקאי יליד עכו שחי ועובד בירושלים, מבטא ביצירתו תפיסה שישראל היא חלק ממרחב לבנטיני רחב ופורה, ובימים שבהם המרחב הישראלי מקודד בסימון צהוב הוא משתף ביצירתו המוזיקלית ״אור צהוב״.
לילך לחמן, חוקרת שירה ותרבות מהמעמיקות לדון בשירת אבות ישורון, מציעה קישור בין כתיבתו של אבות ובין שבירת שתיקה, בין שיח לוחמים לשבר-הסורי-אפריקני. החזרה מהמבט של המלחמה הנוכחית ליצירה המכוננת "שיח לוחמים" שנוצרה אחרי מלחמת ששת הימים ואל יצירתו של ישורון "השבר הסורי-אפריקני" הכרוכה במלחמת יום הכיפורים, היא חזרה של פעימת חמישים השנה ממבט של הימים הנוראים של תשפ"ד, שבהם ומתוכם ובגינם השיח עדיין מפורר ואיננו מתמקם מחדש כשפה וכהוויה.
אבנר בן-זקן, היסטוריון של המדע ומי שייסד ועומד בראש המכון למחשבה ישראלית, במסה שלו "יודאיקה מטאפיזית: אמנות הבריאה של פדידה", מציג את אמנותו של יגאל פדידה לנוכח השאלה המטפיזית של הפשטה. מאמרו נוגע בסוגיות שמצויות באופק הדיון גם אם אינן נהגות, כמו זהות, מזרח ופריפריה. הוא בא ללב הדברים מתוך אתגר המטפיזיקה. ייחודיות כליו המתודולוגיים בחיבור בין מדע ובין תיאולוגיה, בין הפיזי למטפיזי – מתכנסת לדיון המקורי שהוא מציע ביצירתו של יגאל פדידה.
רחל פרלביטר, שתחומי מחקרה נעים על ציר המפגש הבינתחומי בין קבלה, פסיכואנליזה ואמנות יהודית, מציעה כתיבה מרתקת הבוחנת את המושגים בית ביות היות ואת הנוכחות מול תמות של זמן מקום וקול, העולות מעבודתם של שלושה יוצרים ויוצרות בשלוש תערוכות שונות שאצרה רווית הררי: "התבשרות" של מאיה ז"ק, "החדר הפועם" של טל אמיתי לביא ו"ימים לבנים" של ליאור גריידי
שרון תובל, אוצר וחוקר אמנות עכשווית, חוקר של מפגשים סוציו-פוליטיים ומגדריים עם הזהות המזרחית וקטגוריית ה״יהודי-ערבי", מציע אוצרות וכתיבה מרתקת במסה שלו ״רימה: נדידות בפיסול מזרחי״ / להתגורר בזיכרון ההווה: בין בריאה להשלמה במעברי פיסול צפון אפריקאי".
דוד מוטהדה הוא אמן רב תחומי. חיבורו "פלח רמון" הוא מסע לפענוח יסודות אוטוביוגרפיים תוך דיון בסוגיית המזרחיות, ההגירה והזהות האישית והמגדרית. "פלח רימון" הוא שמה של שכונה במודיעין והבלוק, כפי שכתבה חביבה פדיה בספרה "עין החתול", הוא צומת שבו מתעבה הזמן למקום בחוויה של הזהות המזרחית.
שמעון פינטו, צייר ואמן, משתף את הקורא בציור ובסיפור "מעשה ברגליים לפני שבת" פרי עטו.
אהרון ישראל, שבימים אלה הסרט "לא יום ולא לילה" המבוסס על תסריט שלו יוצא לאקרנים, נודד בשיריו ואנו עמו.
אמיר מנשהוף מוסיף לשגר הודעות המעבדות את יום האובדן, השבעה באוקטובר, שבו אף הודעה לא הגיעה ליעדה. זהו חלק מפרויקט הכולל מאות שירים ופרוזה שנכתבו החל מ-8 באוקטובר 2023.
יאיר אלדן, משפטן ומשורר המתגורר בירושלים ומלמד במכללה האקדמית קרית אונו, מביא את שירו וּכְשֶׁאֲנִי אוֹזֵר עֹז לִפְקֹחַ עֵינַיִם בְּצִמְצוּם.
מיכל פרי, משוררת וציירת, כותבת בשירה: "בשמש אין נגיעה / אפור השמים / רעשי סערה".
אלון רועה הלומד פילוסופיה וקומפוזיציה קלאסית, כותב על "העושה", חיבור אניגמטי הקורא תגר ומהרהר בין מחשבה לפעולה.
יעל שפינט, אמנית הרושמת, מציירת ומפסלת שחיה בגרמניה, משתפת בשש מיצירותיה תוך הנסיון לפענח את השאלה כיצד ניתן לפתוח פתח לצללים לעבור.
הודיה גדולה לכל המשתתפים ולחברי מערכת כתב העת: אמי בוגנים, ג׳ואל אפללו ובן בן-עמי. כמו כן תודה לצלם טל גליק ולעורכות אילנה שמיר ומיכל הלד.
אנו מניחים גליון זה בפניכם ומייחלים להתחדשות זהירה של שפה.
גליון שני ״ואקום״, 7.2.25.
