מִלִּים, מִקֵּץ דִּבּוּר, שׁוֹאֲפוֹת לִשְׁתִיקָה. רַק בְּלָבְשָׁן צוּרָה, תַּבְנִית, יְכוֹלוֹת מִלִּים, אוֹ מוּסִיקָה, לָגַעַת בַּדְּמָמָה. לֹא דְּמִימַת הַכִּנּוֹר בְּהִתְמַשֵּךְ הַתָּו, לֹא רַק זֶה, אֶלָּא קִיּוּם הַיַּחַד, אוֹ נֹאמַר שֶׁהַסּוֹף מַקְדִּים אֶת הַהַתְחָלָה, וְהַסּוֹף וְהַהַתְחָלָה הָיוּ שָׁם תָּמִיד לִפְנֵי הַהַתְחָלָה וְאַחֲרֵי הַסּוֹף. וְהַכֹּל הוּא תָּמִיד עַכְשָׁיו.
ת.ס. אליוט¹
בַּאסֶם אלנַּבְּרִיס הוא משורר וסופר, חולם, אינטלקטואל חילוני ופובליציסט פלסטיני המניב יבול עשיר בענייני אקטואליה, בן לדור הספרותי שלאחר הנַכּסַה (תבוסת 1967), שחייו עומדים בסימן של גלות ופליטות מרצועת עזה, קהיר, ברצלונה ובלגיה.
הוא נולד בשנת 1960 במחנה הפליטים בחאן יונס אשר ברצועת עזה. בשנת 1980 עבר לקהיר, שם שהה שלוש שנים וסיים תואר ראשון באוניברסיטת קהיר. בעת שהותו בקהיר היה חלק מקהילה ספרותית יוצאת דופן, שבמפגשיה שׂוחחו חבריה — ביניהם נגיבּ מחפוּז, יוּסף אִדריס ואבּראהים אסלן — על ספרות, חברה ופוליטיקה. בעקבות הסכמי אוסלו שב אלנַּבְּרִיס לעזה והצטרף למשרד התרבות של הרשות הפלסטינית בו הוא כיהן כמנכ"ל בין השנים 2007-1994.
בַּאסֶם אלנַּבְּרִיס עוסק בכתיבה משחר נעוריו. את יצירתו פרסם בעיתונות הערבית הירושלמית כבר בשנת 1976. הוא נמנה עם כותבי השירה הפלסטינית הצעירה והיה ממייסדי איגוד הסופרים הפלסטיניים הראשון בירושלים ב־1983. הוא ישב ארבע שנים וחצי בבתי כלא בישראל בשל כתביו. עד כה פרסם שבעה קובצי שירה שראו אור בירושלים, ברמאללה ובאלג'יר.
לאחר עלייתו לשלטון של החמאס ברצועת עזה ב־2007 הוא פוטר מתפקידו ובין היתר מתח ביקורת קשה על הדיקטטורה הדתית ברצועה. בביתו התפוצצה פצצה, פיגוע שיוחס לכוחות חמאס, שניסו להתנקש בחייו ובחיי קרוביו. הוא ניצל ממנה בקושי, אך חלק מבני משפחתו נפצעו. בשנת 2012 עקר לברצלונה בהזמנת הסניף הקטלאני של PEN, ארגון הסופרים הבינלאומי, במסגרת תכנית התמיכה ב'סופרים פליטים', המאפשרת שהייה לתקופה של עד שנתיים לסופרים שסבלו מרדיפות.
בימי שבתו בברצלונה יצא לאור בשנת 2015 מבחר משיריו תחת הכותר: כָּל הָאֲבָנִים (كُلُّ الأَحْجَار / (Totes les pedres הכולל שירים שכתב בעודו חי בעזה ופורסמו במהדורה דוּ־לשונית ערבית־קטלאנית. לאחר מכן הופיעה אסוּפַּת סיפורים קצרים מפרי עטו, הַחֻלְצָה הַלְּבָנָה וְסִפּוּרִים אֲחֵרִים(camisa blanca, i altres contes ) , הנסַבּים בעיקר על העיר ברצלונה, שנכתבו בין 2013 ל־2016. האסוּפּה היא כרוניקה עכשווית של ברצלונה, העיר שבה חי כפליט מאז 2012, שצדה האפל והלא מוכר משתקף דרך דמויות אנונימיות ומהפריפריה. אך הוא מספר גם על בדידותו, על הטראומה שגרמה לו הפרידה ממשפחתו ומחבריו, שנשארו לכודים בעזה הנשלטת על ידי הקיצוניות של חמאס. אסוּפּה זו יצאה לאור ב־2018 רק בשפה הקטלאנית. משנת 2014 הוא בעל טור פובליציסטי בעיתון הקטרי אלעַרַבִּי אלגַ'דִיד.
אלטייבּ ע֗נאיִם היה הראשון שחשף את המשורר בַּאסֶם אלנַּבְּרִיס בפני הקורא העברי בכך שתרגם לעברית את שירו בפרוזה أَنا رجلٌ يتحوّلُ إلي شبحٍ / אֲנִי הָאִישׁ שֶׁהִתְגַּלְגֵּל לְרוּחַ רְפָאִים, שכולו מצוקה ויופי, המתאר מעין 'משורר מקולל' היושב בלב עזה, מנותק מהעולם.² יצרתי קשר אישי עם המשורר בַּאסֶם אלנַּבְּרִיס בהיותו בברצלונה והוא שלח לי בטובו כמאה וחמישים משיריו. מתוכם בחרתי כ"ד שירים, תרגמתים מערבית לעברית ופרסמתים בקובץ אין דובדבנים בעזה בהוצאת קֶשֶׁב לשירה.³
למרות הקשר האישי עם המשורר לא אוכל להתעלם מתגובתו לאירועי השבעה באוקטובר. אודה ואתוודה, הדברים היו קשים לי בראשונה לקריאה ובמשך זמן רב לא חזרתי לעסוק בשירתו, שכן לא יכולתי להתמודד עם הדיסוננס בין השירה ובין דבריו. רק לאחרונה אזרתי אומץ ושבתי וקראתי את הדברים. חשוב לציין כי הוא כתב את הדברים קודם שנודעו לו לאשורם ממדי הטבח, ההרס והאסון בישובים בעוטף עזה. וכך הוא מתאר במדור הפובליציסטי שלו בעתון אלעַרַבִּי אלגַ'דִיד, את התרוממות הרוח שאחזה בו, את הזיכרונות שפקדו אותו בו על בית הוריו בנג'ד, הלא היא שׂדרות, לנוכח הפלישה הרצחנית של צבא חמאס לישובים בעוטף עזה בשביעי ובשמיני לאוקטובר, וכה כתב:
השבח לאללה שזכיתי לחיות ולחזות ביום הזה: צעירים ומבוגרים, חברי תנועת ההתנגדות האמיצה שלנו, כובשים את מולדתי, כפר נַגְ'ד, (שאויבנו וחלק מערבינו מכנים "שׂדרות"), אחרי יותר משבעים וחמש שנה, ולראשונה מאז שהאבות והסבים גורשו ממנו.
השבח לאללה שהקרבות העזים במרחביו נמשכים, עד לרגע כתיבת מאמר זה. והשבח לאללה שאחד מבני המשפחה, המהנדס והמנהל הכללי במשרד השיכון, השהיד חאתם, נפל על אדמת הכפר, ביום הראשון של שיבה זו, בשעה שנלחם עם נשקו על אדמת אביו וסביו. עד עכשיו לא ניתן היה להעלות זאת בדמיון. הייאוש הערבי השתרש באדמה עשרות שנים, עד שלא היינו מסוגלים להעז אפילו בדמיון. מי היה מעלה בדעתו תרחיש כה מרשים: שנחזור לאדמותינו שנגזלו מאיתנו בכוח הזרוע, כדי להילחם בגוזְליהן על אותה אדמה עצמה?
השבח לאללה שהארכתי חיים כדי לראות מה שאני רואה, הוי עמנו החי והמתחדש… אתה האותנטי הנצחי.
לפני כארבעים שנה, אני זוכר, חזרתי לנג'ד עם אמי וכמה מהשכנים בני דורה, ירחם עליהם אללה. הקשישים לא הצליחו למצוא את בתיהם, שהכובשים מחקו לחלוטין, כפי שעשו לכ-450 כפרים נוספים במולדת. לאחר חיפוש ממושך, אמי זיהתה את יסודות ביתם, שלא נותרה מהם אלא שכבה אחת של אבנים. לאחר שזיהתה את המקום הדריכה את יתר השכנים למיקומי בתיהם. כאן שרידי הבאר הישנה. אלו יסודות ביתו של אבא פלוני, וזו סוכתו של החאג' אלמוני, וזה משמאל הוא אולם האורחים של המוכתר – כך הצביעה על מתחמים מגודלי עשבי בר; והם, ברגע שהצביעה, התנפלו על האדמה ברגש, ונישקו בבכי את השרידים לא מאמינים למראה עיניהם.
בדרך חזרה סרה אמי לפרדס של סבי אבו חסן, שהיטיבה להכיר, שהרי הרבתה לעבוד בו בילדותה ובנערותה, וקטפה תפוזים ירוקים. זה היה בראשית הקיץ, ובעודם שם הגיע ג'יפ צבאי ובו שומר מהקיבוץ שכיוון לעברם רובה, איים עליהם במאסר ופקד עליהם לעזוב. חלפו רגעים איומים, וכעסה של האם התלקח פתאום, היא הכתה על חזה מספר פעמים, וקראה שהפרדס הוא של אביה, ואין לך מקום כאן, זר. בכל ימי חיי לא ראיתי אותה נרעשת כפי שהיתה בזמן התקרית.
היא חזרה שבורת רוח עם התפוזים למחנה בחאן יונס. וכשסבי ראה אותם הוא הריח אותם שוב ושוב, נפל למשכב, וחזר להיות כילד, מתגעגע ובוכה בכי מר: הוא חיבק אותם ובכה שבוע שלם, עד שלקחנום מחיקו והסתרנו אותם. לא אשכח את הסיפור הזה כל עוד אני חי. ולא אשכח, כל עוד נותרו בי חיים, שאחד מנכדי המשפחה (הוא שהיה בשנות החמישים המאוחרות לחייו), חזר לכפר חמוש והמשיך להילחם במלחמת גרילה, עד שנפל אתמול כשהיד. תהא מנוחת כל השהידים בגן העדן. ויהיה מה שיהיה, האדמה הגזולה תמשיך לבקש את בעליה, ולהתגעגע אליהם, כפי שהם מתגעגעים אליה, ורק הצדק ינצח.⁴
המשורר הוא פצוע מציאות המבקש מציאות ושירתו פונה אל לב הנפש האנושית. אין לעשות רדוקציה לכל שירתו של בַּאסֶם אלנַּבְּרִיס רק לתֵמה אחת ויחידה של 'התנגדות לכיבוש' (المُقَاوَمَة). הוא אישיות מורכבת מאוד, ובימים אחרים עמד גם על חשיבותו של מאבק תרבותי, על חשיבותו של המרד של האינטלקטואל נגד הזרם, והתשוקה לחפש את קולו האותנטי כמשורר וכאינטלקטואל, וכה כתב:
בארצות שעמיהן התרגלו לתפקיד ה"עדר" ההיסטורי, כמה קשה לאדם לחפש את קולו האותנטי כפרט. בעשותו זאת במעשה המסוכן הזה, הוא שוחה נגד הזרם הכללי: הזרם העצום והשוטף בעל המקורות המוגדרים בקפדנות, שאי אפשר להיחלץ מהם אלא במאבק תרבותי ובעינוי הנפש השואפת למרוד. כי הזרם הזה אינו חי בתקופתו אלא בזמנים עתיקים שחלפו.⁵
במבחר השירים המוצע כאן ביקשתי להביא ייצוג לסוגי השירה המגוונים שבהם שלח ידו המשורר אם בשירי ארס פואטיקה, שירי אהבה, שירה סוריאליסטית, שירה העוסקת בביקורת תיאולוגית, בביקורת המאבק הצבאי הפלסטיני, ובהתבוננות על מצבו של האדם באשר הוא אדם באמצע העולם ובאמצע הזמנים.
_______________________
[1] ט.ס. אליוט, ארבעה קוורטטים, תרגמה לעברית אסתר כספי, תל אביב: המעורר, 1999, עמ' 14.
[2] אלטייבּ ע֗נאיִם, 'לקט מהשירה הפלסטינית החדשה', מטען 20 (2011), עמ' 45.
[3] באסם אלנבריס, אין דובדבנים בעזה, תל אביב: הוצאת קשב לשירה, תשפ"ג. שועי רז הקדיש מאמר על שירתו, ראו 'לוּ הָיִיתִי תָּנוּר לִשְׂרֹף אֶת הַעוֹלָם בְּתוֹכִי', פרא אדם חושב, 6.12.23
[4] אלעַרַבִּי אלגַ'דִיד, 9.10.2023
[5] אִילַאף, 29.9.2006
סדר השירים
| [1] تقعيد / קביעת כללים | ||
|
הַשְּׁתִיקָה, קָדְמָה לַמִּלָּה
הַשְּׁתִיקָה, קָדְמָה לָרוּחַ הַשְּׁתִיקָה, עֲלִיָּתִי לָאֱלוֹהַּ הַשְּׁתִיקָה, שְׂפָתִי בָּהּ אֲנִי נִגְלֶה! |
| [2] [هوامِشْ/ שולים] | |
| أُكْتُبْ وَلَا تُنَاقِشْ:
الْجَوْهَرَانِ: الرَّحْمُ والْقَبْرُ وكُلُّ مَا بَيْنَهُمَا: الْهَوَامِشْ! |
כְּתֹב וְאַל תִּתְוַכֵּחַ:
שְׁתֵּי הַמַּהֻיּוֹת: הָרֶחֶם וְהַקֶּבֶר וְכָל מַה שֶּׁבֵּינֵיהֶן: שׁוּלַיִם! |
[3]. رؤية / ראייה
| بِفَأسِ جَدَّتِي
فَتَحْتُ دَرْبًا بَيْنَ غَيْمَتَيْن مَاذَا رَأَيتْ؟ رَأَيْتُ رَبًّا سَاخِرًا مِنَ اثْنَتَيْن مِنْ صَفَاءِ مَا نَرَى وَمِنْ قَذَى الْعَيْنَيْن! |
בְּגַרְזֶן סָבָתִי
פָּתַחְתִּי שְׁבִיל בֵּין שְׁנֵי עֲנָנִים מָה רָאִיתִי? רָאִיתִי הָאֱלוֹהַּ לוֹעֵג לִשְׁנַיִם: לַבְּהִירוּת שֶׁאָנוּ רוֹאִים וְלַפְּסֹלֶת בָּעֵינַיִם! |
[4] صلاة / תפילה
| لَا أُصَلِّي صَلَاتِي سِوَى قُرْبِهَاإِذَا امْتَزَجَ الْمَاءُ بِالْمَاءِ،
وَانْتَشَرَتْ بُقَعُ الْحُبِّ فَوْقَ السَّرِير. لَا أُصَلِّي صَلَاتِي سِوَى قُرْبِهَا وَهِيَ تُشْرِقُ مِنْ بَهْجَةٍ وَتُضِيءُ نَضَارَتَهَا، مِنْ جَدِيْدٍ فَتَعُودُ الْأَمِيرَةُ مَجْلُوَّةً وَأَعُودُ الْأَمِيْر! |
אֲנִי מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתִי רַק בְּקִרְבָתָהּ
כְּשֶׁהַמַּיִם מִתְמַזְּגִים בַּמַּיִם, וְכִתְמֵי הָאַהֲבָה מִתְפַּשְּׁטִים עַל הַמִּטָּה. אֲנִי מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּתִי רַק בְּקִרְבָתָהּ כְּשֶׁהִיא מִשִּׂמְחָה זוֹרַחַת וְרַעֲנַנּוּתָהּ מֵחָדָשׁ קוֹרֶנֶת הַנְּסִיכָה שׁוּב בּוֹהֶקֶת וַאֲנִי שׁוּב נָסִיךְ! |
| [5] [عازفة الكنتراباص / נגנית הקונטרבס] | |
| لَوْ كَانَتْ عَازِفَةُ الْكَنتَرَابَاص
تَعْرِفُ أَنَّ الْقَوْسَ بِيَدِهَا إذْ يَمْشِي يَحْتَزُّ شَرَايِينَك لمْ تعْزِفْ وَصْلَتَهَا تِلْكَ الْلَيْلَة لَكِنْ مِنْ أَيْن وَهِيَ بَدَتْ فِي نَاصِفَةِ الْحَفْلَة أَصْفَى مِنْ دَمْعَةِ عَيْن أَعْمَقَ مِن بِئْرٍ وَأَدَقَّ وَأَسْرَفَ مِنْ نَمْلَة! |
לוּ יָדְעָה נַגָּנִית הַקּוֹנְטְרַבָּס
שֶׁהַקֶּשֶׁת בְּיָדָהּ תָּנוּעַ וּתְשַׁסֵּף עוֹרְקֶיךָ לֹא הָיְתָה מְנַגֶּנֶת חֶלְקָהּ בְּאוֹתוֹ הַלַּיְלָה אַךְ מִנַּיִן לָהּ? הִיא נִרְאֲתָה בְּאֶמְצַע הַמּוֹפָע צְלוּלָה יוֹתֵר מִדִּמְעָה בָּעַיִן עֲמֻקָּה יוֹתֵר מִבְּאֵר דַּיְּקָנִית וּנְדִיבָה יוֹתֵר מִנְּמָלָה! |
| [6] [بعدكِ بُدّلت حياتي / אחריך השתנו חיי] | |
| מֵאֵיזֶה עוֹלָם בָּאת אֵלַי?
מֵאֵיזוֹ דֶּרֶךְ? לְפָנַיִךְ הָיוּ הָאוֹר וְהַדִּמְדּוּמִים הִסְכַּנְתִּי עִם הַחַיִּים בִּשְׁנֵיהֶם כְּפִי שֶׁחָבֵר רָגִיל לְחָבֵר. אַחֲרַיִךְ הִשְׁתַּנּוּ חַיַּי הָאוֹר נֶעְלַם וְנִהְיֵיתִי בֵּין דִּמְדּוּמִים לְדִמְדּוּמִים פּוֹסֵעַ בִּכְבֵדוּת כְּעִוֵּר בְּלִי מַקֵּל אֵין אֶרֶץ וְאֵין אֹפֶק שֶׁיְּכִילוּנִי! |
مِنْ أَيِّ عَالَمٍ أَتَيْتِ لِيْ
مِنْ أَيِّمَا طَرِيق؟ قَبْلَكِ كَانَ النُّورُ وَالْغَسَقُ وَكُنْتُ آلَفُ الْحَيَاةَ فِي حَدَّيْهِمَا كَمَا الصَّدِيْقُ يَأْلَفُ الصَّدِيْق. بَعْدَكِ بُدِّلَتْ حَيَاتِي ابْتَعَدَ النُّورُ وَصِرْتُ بَيْنَ غَسَقٍ وَغَسَق أَخُبُّ كَالْأَعْمَى بِلَا عَصا ولَا يَسَعُنِي بَلَدٌ وَلَا أُفُق! |
[7] [. فمن رسم هذه اللوحة في أبدية نومي؟ / מי צייר את התמונה הזו בשנתי הנצחית?]
| وَاحِدٌ سِوَايَ خَطَّطَ هَذِهِ اللَّوْحَةَ. أَنَا كُنْتُ نَائِمًا طَوَالَ الْأَمْسِ: طَوَالَ الْأُسْبُوعِ الْمَاضِي. شَهْرُ آذارَ جَاءَ وَرَاحَ وَأَنَا نَائِمٌ. الْأَصْدِقَاءُ طَرَقُوا بَابِي، وَمَا رَدَدْتُ عَلَيْهِمْ. الْخَدَمَةُ أَيْضًا. مَا شَرِبْتُ مَعَهَا الشَّايَ أَوِ النَّبِيْذَ. وَاحِدٌ سَوَاءٌ رَسَم هَذِهِ اللَّوْحَةَ. وَأَنَا مِثْلُكُمْ مُنْدَهِشٌ. مِثْلُكُمْ مُسْتَغْرِبٌ وَمُسْتَرِيْبٌ. فَمَنْ رَسَمَ هَذِهِ اللَّوْحَةَ فِي أَبَدِيَّةِ نَوْمِي؟ مَنْ عَلَّقَهَا عَلَى حَائِطِ غُرْفَتِي؟ مَنْ طَبَعَهَا عَلَى شَرْشَفِ الْمَائِدَةِ؟ مَنْ خَرْبَشَهَا عَلَى زَاوِيَةِ الْمِرْحَاضِ الْيُمْنَى؟ وَمَنْ بِأَحْمَرَ زَرْنِيْخٍ وَقَّعَهَا عَلَى الْمِرْآةِ؟ | מִישֶׁהוּ מִלְּבַדִּי צִיֵּר תְּמוּנָה זוֹ. יָשַׁנְתִּי כָּל אֶתְמוֹל: כָּל הַשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר. חֹדֶשׁ מַרְס הוֹפִיעַ וְחָלַף בִּזְמַן שֶׁיָּשַׁנְתִּי. חֲבֵרִים נָקְשׁוּ עַל דַּלְתִּי, וְלֹא עָנִיתִי לָהֶם. גַּם הָעוֹזֶרֶת. לֹא שָׁתִיתִי עִמָּהּ תֵּה אוֹ יַיִן. מִישֶׁהוּ אַחֵר צִיֵּר אֶת הַתְּמוּנָה הַזּוֹ. וַאֲנִי כְּמוֹכֶם מֻפְתָּע. כְּמוֹכֶם אֲנִי מֻפְתָּע וְחוֹשֵׁד. אָז מִי צִיֵּר אֶת הַתְּמוּנָה הַזּוֹ בִּשְׁנָתִי הַנִּצְחִית? מִי תָּלָה אוֹתָהּ עַל קִיר חַדְרִי? מִי הִדְפִּיסָהּ עַל מַפַּת הַשֻּׁלְחָן? מִי שִׁרְבְּטָהּ בַּפִּנָּה הַיְמָנִית שֶׁל הַשֵּׁרוּתִים? וּמִי חָתַם עָלֶיהָ בַּמַּרְאָה בְּאָדֹם אַרְסֶן? |
| [8] [والرب لا يبغم / האלוה לא משמיע הגה] | |
| אֲנִי, שֶׁהֶעֱנַקְתִּי מְעִילִי לְנַגָּן עָנִי בִּתְמוּרָה לִנְגִינָה,
אֲנִי, שֶׁבְּסוֹפֵי לַיִל מְבַקֵּשׁ מַחֲסֶה בַּאֲדָמָה צְחִיחָה אוֹ מִתַּחַת לַעֲצֵי עֲרָבָה, אֲנִי אוֹמֵר עַכְשָׁו, אַחֲרֵי מַסָּע שֶׁל הַשָּׁנִים וְהַלֵּילוֹת, זֶה שֶׁעֲבַדְתֶּם וְעוֹבְדִים: לֹא אִכְפַּת לִי לוּ הָיָה שָׁם, לוּ הָיָה שָׁם בַּמְּרוֹמִים, לֹא הָיָה מַשְׁאִיר אֶת הַיֶּלֶד הָמוּם מוּל הָאָב הַמְעַנֶּה אֶת הָאֵם הַיֶּלֶד אֻמְלָל וְהָרוּס וְהָאֱלוֹהַּ לֹא מַשְׁמִיעַ הֶגֶה! |
أَنَا الَّذِي مَنَحْتُ مِعْطَفِي لِعَازِفٍ فَقِير لِقَاءَ مَعْزُوفَة أَنَا الَّذِي أَوَاخِرَ اللّيْلِ أَسْتَجِيْر بِالْأَرْضِ، خَالِيَةً أَوْ تَحْتَ صَفْصَافَة أَقُولُ الْآنَ، بَعْدَ رِحْلَةِ السِّنِيْنَ وَاللَّيَالِي إِنَّ الَّذِي عَبَدْتُمُ وَتَعْبُدُونَ: لَا أُبَالِي لَوْ كَانَ ثَمَّ لَوْ كَانَ ثَمَّ فِي الْأَعَالِي! مَا تَرَكَ الطِّفْلَ مَشْدُوهًا أَمَامَ وَالِدٍ يُعَنِّفُ الْأُمَّ الطِّفْلُ يَشْقَى يَتَهَدَّمُ وَالرَّبُّ لَا يَبْغَمُ! |
[9] [جامعو الرماد / אוספי האפר]
| الَّذِيْنَ يَكْتُبُونَ بَعْدَ الثَّانِيَةِ مِنْ كُلِّ لَيْلٍ
الَّذِيْنَ يَمْشُونَ بَيْنَ النَّاسِ مَسْكُونِيْنَ بِفِكْرَة أَنْ يُقْتَلُوا عَلَى حِيْنِ غِرَّة الَّذِيْنَ سَاعَةً مِنَ الْمُوسِيْقَا تَكْفِي لِتَنْزِلَ دُمُوعُهُمْ تَكْفِي لِيَعْرِفُوا أَنَّهُمْ ظِلَالٌ تَمْشِي عَلَى أَرْضٍ لَيْسَتْ مَضْمُونَة هَؤُلَاءِ أَوْ جَامِعُو الرَّمَادِ.. |
אֵלֶּה הַכּוֹתְבִים אַחֲרֵי הַשָּׁעָה שְׁתַּיִם כָּל לַיִל
אֵלֶּה הַמִּסְתּוֹבְבִים בֵּין אֲנָשִׁים אֲחוּזִים בָּרַעְיוֹן שֶׁיֵּהָרְגוּ בְּמַפְתִּיעַ בְּעַזָּה אֵלֶּה שֶׁשְּׁעַת מוּסִיקָה מַסְפִּיקָה לְהוֹרִיד דִּמְעוֹתֵיהֶם מַסְפִּיקָה כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁהֵם צְלָלִים הַצּוֹעֲדִים עַל קַרְקַע לֹא בְּטוּחָה אֵלֶּה אוֹ אוֹסְפֵי הָאֵפֶר… |
| [10] [خونوا بلادكم / בִּגדו במולדתכם] | |
| أَعْطَيْتُمُوهَا دَمَكُمْ وَوَقْتَكُمْ مُنْذُ الشَّبَاب صَدَّقْتُمُو وُعُودَهَا العِذَاب وَهَا هِيَ الْكُهُولَةُ تَدُقُّ عَالِيًا عَلَى الْأَبْوَاب! خُونُوا بِلَادَكُمْ فَهِيَ الَّتِي تَخُون: لَمْ تُعْطِكُمْ خُبْزًا وَلَا مَأْوَىً وَلَا حَدِيقَةً وَلَا كِتَاب. لَمْ تُعْطِكُمْ غَيْرَ الْخَرَابِ وَالْعَذَاب وَغَيْرَ لَفْظَةِ "الْبُطُولَة". خُونُوا بِلَادَكُمْ لِأَنَّهَا هِيَ الَّتِي تَخُون. يَا أَيُّهَا الْمُعَذَّبُونَ فِيْهَا وَبِهَا يَا أَيُّهَا الْمُعَذَّبُون! |
הֶעֱנַקְתֶּם לָהּ דִּמְכֶם וּזְמַנְּכֶם מֵאָז נְעוּרֵיכֶם
הֶאֱמַנְתֶּם לְהַבְטָחוֹתֶיהָ הָעֲרֵבוֹת וְהִנֵּה הַזִּקְנָה הוֹלֶמֶת בְּעָצְמָה עַל הַדְּלָתוֹת! בִּגְדוּ בְּמוֹלַדְתְּכֶם כִּי הִיא זוֹ שֶׁבּוֹגֶדֶת: לֹא הֶעֱנִיקָה לָכֶם לֶחֶם לֹא מַחֲסֶה לֹא גִּנָּה וְלֹא סֵפֶר. לֹא הֶעֱנִיקָה לָכֶם דָּבָר זוּלַת חֻרְבָּן וְיִסּוּרִים וּמִלַּת "הַגְּבוּרָה". בִּגְדוּ בְּמוֹלַדְתְּכֶם כִּי הִיא זוֹ שֶׁבּוֹגֶדֶת. הוֹי אַתֶּם הַמְעֻנִּים בָּהּ וְעַל יָדֶיהָ הוֹי אַתֶּם הַמְעֻנִּים! |
| [11] [مدينة في الحلمِ / עיר בחלום] | |
| مَدِينَةُ فِي الْحُلْمِ
أَنْتِ مَدِينَةٌ لِلْوَهْمِ وَالْمَوْتِ. آتِي إِلَى بُيُوتِها, لَا بَابَ يُفْتَحُ, لَا يَدٌ تُصَافِح. كَأَنَّمَا سُكَّانُهَا أَعْدَاءٌ أَوْ ذِئَابٌ لَا ذِئْبٌ مِنْهُمُ يُسَامِح! أَعُودُ مِنْ حَيْثُ أَتَيْت مُلْتَقِطًا ظِلَالَكِ الزَّرْقَاءَ كالْحَصَى مِنَ الْمَدِيْنَة وَأَمْلَأُ الْقِنِّيْنَة بِمَا يُعِينُنِي عَلَى أَوْقَاتِي الْحَزِيْنَة إِذَا ادْلَهَمَّت سَاعَةٌ فَضَاقَ عَنِّي الْبَيْت! |
עִיר בַּחֲלוֹם
אַתְּ עִיר שֶׁל אַשְׁלָיָה וּמָוֶת. אֲנִי בָּא לְבָתֶּיהָ, אֵין דֶּלֶת נִפְתַּחַת, אֵין יָד מוּשֶׁטֶת לְשָׁלוֹם. כְּאִלּוּ הָיוּ תּוֹשָׁבֶיהָ אוֹיְבִים אוֹ זְאֵבִים אַף זְאֵב מֵהֶם לֹא סוֹלֵחַ! אֲנִי שָׁב מֵאַין שֶׁבָּאתִי לוֹכֵד צְלָלַיִךְ הַכְּחֻלִּים כְּחַלּוּקֵי נַחַל מֵהָעִיר וּמְמַלֵּא אֶת הַבַּקְבּוּק שֶׁיַּעְזֹר לִי בִּשְׁעוֹתַי הָעֲצוּבוֹת עֵת תֶּחְשַׁךְ שָׁעָה וְיֵצַר עָלַי הַבַּיִת! |
| [12] [مرح/ עליזות] | |
| לְכוּ לְגוֹרַלְכֶם רַק קַלִּילִים וּשְׂמֵחִים.
דָּבָר לֹא יִשְׁוֶה לָעַלִּיזוּת בְּאֹמֶץ בִּגְבוּרָה עֵת תַּגִּיעַ שְׁעַת הַמָּוֶת הַגְּלוּיָה! |
لَا تَذْهَبُوا إِلَى مَصِيرِكُمْ إِلَّا خِفَافًا مَرِحِيْن.
لَا شَيْءَ يَعْدُلُ الْمَرَحَ بُطُولَةً بَسَالَةً إِذَا تَحِينُ سَاعَةُ الْمَوْتِ الْمُبِيْن! |
