24.9.24
גם סיוט הוא ארץ, ויש לדבר בלשון חֶלאותיה, להחזיר חיוך, להחליף מילים עם מי שקשה להאמין שהוא אכן קיים. גם כישוף הוא זמן, ויש למצוא בו את הגוף, לשלוח אותו לְפנים לפעול את פעולת הגפיים, העיניים, הלסתות. אנחנו שולחים את גופנו למרכז העיר, לעשות סידורים, שודדים באיומי מבט כל תשובה לשאלה של מה בכך, רבים עם עצמנו על האוויר הקצָר, גונבים כל צעד של רגלינו המהירות.
28.9.24
הצבעים מרקיבים, משהו זוחל מאחורי האור של יום סתיו בהיר זה, המרוחק מאיתנו מאוד. אנחנו ממתינים לַשמיים שיישברו, לַשמש שתאפיל, נזכרים בהולדת פרועה, פלאם של ילדים, ראשם החם. אין לנו מחר. יום ראשון חומק מהשבוע הקרב, זנבו בין רגליו, נוצץ, נסתר.
28.9.24
הסיוט הוא מושלם, מידמה מייד לִמציאות, מתמוסס מכוחה הנוצתי של התרגלות. וזו דרכו: להשתלב בדברים פשוטים, של יומיום, כמו הידיעה שהלילה כהה, וקיומה העיקש של ההתעוררות. הסיוט הוא כולם, כל האנשים במרכז העיר ובשיפולי חורשות. נתפסתי בקצות אצבעותיי, בתנוחי אוזניי, בָּאף, אל הסיוט אני נמשך, מטייל בו כבְמשחק.
29.9.24
הלילה הותיר חצי פלנטה מיותמת, אנשים ללא חלום, חסרי טעם. בקבוקים ריקים פזורים. ואלה הישנים עכשיו את שנת מעמקיהם רק מתכחשים לחשמל המיותר, הער, שהזניק את כל פרקי גופם בזה הלילה. זוהי התשוקה עצמה לפעום, להישכח, שאין לה דבר ולא חצי דבר עם גופינו, הנתונים עזובים באצבעותיה השקופות, הזוהרות אור שמש, של מלחמה שגורה חומדת.
1.10.24
את כל סודותייך המצאת מלחמה, מיוסדת על שקרים קטנים, מקומות ושוליים שמרכיבים את קיומך: גומחות, דירות אפורות, שרוכי נעליים פרומים. גם פצועייך יודו, גם מתייך יעידו: אפשר ללכת בך בגוף שלם ובדעת מוכחדת: לא להבין דבר.
2.10.24
והאור אחרי הלילה הזה כל כך פשוט ורך, אפשר כמעט לגעת בו כבְנייר. השקט גאה וצעיר, מיידי. כוח צהוב יש לָאור לעבור, להבקיע, להשתחל ולעמוד. כל הלילה סער מעלינו הסוף. הבוקר אנחנו פשוטים מאוד.
2.10.24
ליל ראש השנה. כולם כבר הגיעו חזרה הביתה למות במיטותיהם. מקבלים ברצון את הדין המנמיך, המשטיח. לוחצים על מילות החג להתרוקן, קל כל כך לעשות כן. וקל לעזוב, את כל הדברים לעזוב.
6.10.24
אנו הניזונים מסיוטים מתקתקים, כאותם שרקרקים לועסי פרפרים ועשים.
6.10.24
הפה מלא חצץ, אני מוסיף עליו עשן. הנה האורן, מחטיו. החצבים נתנו כבר פרי, ירוק וקשה על פי שורשם. העונה סחופה, מהירה, הרוח בורחת לעצמה. והאנשים איטיים כבחלום.
7.10.24
ואם הזמן ממשיך משולח רסן לדהור בשדה הבוּר הזה, לא נאחז בגלגל שנה. ואם מחר לא דומה יהיה להיום בשום אופן ועניין, וירח יחרוג וירחב בו מצורת מעגל.
_____________________
השירים המובאים להלן נכתבו בין התאריכים 7.10.24-24.9.24, כחלק מפרויקט שאני עסוק בו בשנה האחרונה, שבמרכזו הניסיון למשש, לזהות ולקיים בשירה את העברית הצמודה ביותר לצרכי העת הזו. בשירים שבחרתי לשלוח כאן אני מזהה בדיעבד התמודדות עם ריקות הקשורה בביטוי הלשוני הכתוב, ובחוסר היכולת לנכוח נוכחות מילולית ורוחנית מלאה בתוך מרוץ הימים המסויט, שכל הבנה היא ממנו והלאה.
