כוכב השלום- שיחה עם מעוז ינון

ג׳יווארה בדר ובן בן-עמי

השורות הבאות נכתבו, כשרבים-רבים החלו לציין את האזכרה לזכר מות יקיריהם במלאת שנה. רבים מהם מאמינים כי בשלב זה, יקריהם כבר נמצאים במקום אחר, טוב יותר. בעוד יושבי א-שאם צופים בנדידת ציפורי הסתיו דרומה, רוחות מלחמה מנשבות לצפון. שמיים שטופי עננים, אדמה חרוכה, יערות נשרפים ועובדי עירייה ממשיכים לפנות רסיסים מעל פני המדרכה. תנועת המשקעים מחורף שעבר, מתחילה להציץ שוב. בהיעדר מחסה, נדמה שעוד חורף קשה לפנינו. אנשי האדמה מכירים היטב את המשקעים, מגלים אורך-רוח בין העונות ואף מפזרים זרעים לקראת האביב, תוך שהם מגדלים דור חדש של חקלאים.

מעטים לא שמעו או קראו על מעוז ינון. הרי כתבי ה-BBC הקדימו לבקר אותו בטרם קמה המשפחה מהשבעה. אמו בִּלְהָה, אמנית ומורה בהכשרתה, אהבה לצייר מנדלות. אביו יעקב, חקלאי במקצועו, הקדיש את חייו לעבודת האדמה. ליל שיבתם למושב, בילו השניים בחיק הנכדים בעיר הגדולה של תל אביב. בבוקר למחרת, נורה טיל אל עבר בית העץ בו חיו בנתיב העשרה. בית העץ עלה בלהבות ונשרף כליל, כשהם בתוכו.

בחלקת האלוהים הקטנה של מעוז, הוא לא הפסיק לבנות גשרים מעל מים סוערים. בעזרתם, הוא הנחה סיורים ושזר עשייה חברתית בתוך ענף התיירות. את בשורת התיירות החדשה הוא הביא לנצרת, שם פתח עם משפחה מקומית את ״פאוזי עאזר״, הגסט האוס הראשון בעיר. ברוח זו המשיך להקמת רשת האכסניות המצליחה בכל רחבי הארץ בסימן אוהל ״אברהם הוסטל״.

בשנה האחרונה מעוז עובד במשרה מלאה. מעת לעת עוזב מעוז את ביתו בקצה בנימינה, המשקיף למטע זיתים רחב, ומפיץ את בשורתו לכל אוזן מקשיבה ושומעת ברחבי הארץ והעולם. בין שומעיו אנשי תקשורת וממשל, ראשי מדינות, אנשי דת, פעילי שלום, מי לא. אפילו האפיפיור. מעוז מבקש מעל כל במה לא רק לשים קץ למלחמה הנוכחית- הוא אף חושב על העתיד. הוא רודף יום יום אחר פיוס בין יושבי הארץ.

זה היה בוקר יום ראשון לפני שבועיים, בו שוגרו מאות טילים לצפון הארץ. מעוז שבעוד כמה שעות אמור להמריא לפריז ובטרם ארז את התיק, התיישב לשיחה איתנו בזום. עוד לפני השיחה חשבנו על מתכונת של ראיון. אולם בערב לפני, הבנו שאנו לא מעוניינים לראיין אותו- אנחנו רוצים לשוחח. הרי ראיון יש לו מסגרת וגבולות ברורים, ואילו שיחה כנה ופתוחה, יכולה לקחת אותנו למקומות שאינם מתוכננים ואולי לא צפויים.

מעוז, שבעל כורחו, הצטרף למשפחת השכול הישראלית-פלסטינית, בבוקר אחד נפרד בכוח מאמא ואבא. אולם רחשי הנקם והנקמה לא כרסמו בו כליל. כעת בעיצומו של חודש אלול, חודש הסליחות, הוא מבקש מכל אוזן מקשיבה ושומעת לבחור לסלוח. במתח בין האישי לקולקטיבי, בין הבית הפרטי ללאומי,  בהיעדר מחסה, בזמן משבר מעמיק במציאות השפה, השיחה עם מעוז פתחה עבורנו חלון, או אולי התקינה רשת מאחור- לשפה חדשה.

שיחה עם מעוז ינון על השנה האחרונה, על איך זה להיות איש משפחה בצל אובדן, על גבריות ועל סליחה.

קודם כל, מה שלומך?

מעוז: ממש טוב. המון. בטירוף. אני טס לפריז הערב.

אתה בארץ עדיין? 

מעוז: כן. טס לפריז היום. מלא ראיונות. כותב, חושב, עושה, מכין לשביעי לעשירי. משתדל לתפקד בבית. חצי חצי. מצליח לי? [הוא מסתכל אל עבר בתו הצעירה שעברה ברקע] בדיוק הגיע אליי חבר טוב שלי שמתקן חלונות, הוא מסדר לי את הבית, דברים שחיכו הרבה זמן- רשתות וכאלה. גם רצתי הבוקר, יש פה אחלה מקום לרוץ. אני גר בבית הכי קיצוני לכיוון שוני או זיכרון, אז דרך החלון אני רואה מטע זיתים. אני גר בבנימינה כבר 18 שנה, היום בריצה הקפתי את המחצבה של בנימינה, שישה קילומטר ריצה. בבנימינה לא היתה אזעקה אחת מאז תחילת המלחמה. אני רץ, לא כל בוקר. מנסה שלוש פעמים בשבוע. שאני לא רץ, מנסה לעשות מתיחות בבית, יוגה, פריסטייל. 

חשבנו שאתה כבר בפריז. בכל מקרה, התכוונו לשאול על הכנס שאתה נוסע אליו. רוצה להגיד על זה כמה מילים? 

מעוז: בפריז יש כנס שמארגנות כמה פעילות שלום. האמת שאין לי מושג… בכלל אין לי מושג מה קורה. הכיף זה שאני לא בשליטה מוחלטת. זה היופי. שאני בחו״ל- מישהו תמיד דואג לי ללוז, לאן להגיע ומה לעשות. אני פשוט מגיע ונותן את השואו, עם כל מה שיש לי. אומרים לי מתי ארוחת בוקר ומתי הפגישה הבאה. אני יודע שמחר בערב יש כנס באולם יפייפה בפריז, של אלף איש. יש עוד דוברות ודוברים מעולים- אמירה איברהים, אלון-לי גרין ורולא דאוד מתנועת ״עומדים ביחד״. גם השותף שלי עזיז אבו-שרה יהיה, ועוד ישראלים ופלסטינים. יש לי ארבע דקות לדבר. היום בריצה הכנתי את הארבע דקות שלי. אני לא מגיע אפילו לכתוב את זה כדי שאזכור את זה עד מחר. 

ברשותך, אנו מעוניינים לחזור לרגע ההתחלה. עוד בימיה הראשונים של השבעה התכנסתם האחים יחד בהודעה ברורה לכל עבר. לצד תחילתה של טרגדיה אישית גדולה, כאב וצער אינסופי, יצאת למסע. בחרת להמשיך את מורשת הוריך בקריאה לשים קץ למלחמה ולשפיכות הדמים בין הנהר לים. מתוך השבר העצום יצרתם האחים שפה חדשה. תוכל לתאר לנו את התהליך? 

מעוז: מבחינתי השביעי באוקטובר לא רלוונטי. 

כלומר

מעוז: מבחינתי, אני לא חי את השביעי באוקטובר למרות שכולם רוצים. המנגנון כאן רוצה שנמשיך לחיות את השביעי לעשירי- אני כופר בזה. בהתחלה, הייתי אומר ששום דבר לא יכול להכין אותך ליום כזה. לאבד את שני ההורים, חברי ילדות, הורים שלהם, ילדים שלהם, שיהרגו או יחטפו לעזה. שום דבר לא יכול להכין אתכם. הבנתי שטעיתי. כל החיים הכינו אותי ולא רק אותי, הכינו את המשפחה שלנו לשביעי לעשירי. באנו מוכנים. מי שהכין אותנו זה כמובן ההורים שלנו- ההורים שלנו הכינו אותנו לרגע מותם. שזה קרה, כבר ידענו מה אנחנו צריכים לעשות, ומה אנחנו צריכים להגיד, ואיך אנחנו צריכים להתנהג. ביום השני של השבעה אחי מגן הציע שנוציא מסר משפחתי שאנחנו לא מחפשים נקמה. איך שקמנו מהשבעה, כתבתי אצלי בטוויטר שיש עכשיו ארבע משימות, כלומר לי יש ארבע משימות: לעצור את המלחמה, להחזיר את החטופים, להפיל את הממשלה ולשכנע את עצמי ואת כולם שהעתיד יהיה טוב יותר. במסגרת הזו התחלנו לפעול ומהר מאד החלטתי שאני מתמקד רק במשימה הרביעית- בעתיד. אני יכול להמחיש את המסע הזה עם שתי חלומות שחלמתי. בחלום אחד ראיתי את דרך השלום, ובחלום השני כוכב השלום דיבר אלי וקרא לי לבוא אליו. 

רגע לפני שנשוחח על שני החלומות. להרבה מאיתנו היה קושי עצום לתאר את המציאות במילים, לנסח את החוויה הפנימית שלנו. להרבה מאיתנו, נדרש המון זמן לאסוף מילים, וללכד אותם לכדי ניסוח. 

מעוז: אנחנו לא היינו צריכים זמן, כי ההורים שלנו הכינו אותנו. 

מה הכוונה ההורים שלנו הכינו אותנו? 

מעוז: כמו שאני תמיד אומר, אבא שלי שהיה חקלאי תמיד אמר: המצב גרוע בשדות. לא משנה אם זה בטורעאן או בנגב, המצב גרוע. או שיש שיטפונות, או שיש בצרת, או שיש מזיקים, או שיש גלי חום או גלי קור. תמיד איכשהו גרוע. גם אם המצב גרוע, גם בשנה הבאה הוא יזרע חיטה, כי שנה הבאה תהיה טובה יותר. אבל זה התפקיד שלו לדאוג שהשנה תהיה טובה יותר- להתייעץ עם מומחים, להבין איפה הוא טעה, להכין את האדמה, לעשות את כל מה שביכולת שלו. יש לנו את היכולת ואת המסוגלות לשנות את העתיד. באחד מהימים בתהליך התודעתי שעברתי, הצלחתי להסתכל על התאים בגוף שלי, ממש כמו שאני רואה אתכם עכשיו. בכל תא בגוף יש מערכת הפעלה, וכתוב בה שהעתיד יהיה טוב יותר. ואילו התפקיד של כל תא מהתאים בגוף שלי, זה לדאוג שיהיה יותר טוב. זה מאד בסיסי.

הוא המשיך, 

״כל החלומות שלנו יכולים להתגשם אם יהיה לנו האומץ לרדוף אחריהם״, אמא שלי אמרה שהעניקה לי את המנדלה הראשונה שהכינה עבורי, לרגל פתיחת אברהם תל אביב ב-2016. אמא שלי ציירה אלפי מנדלות לאורך חייה. הסטודיו שלה שרד בדיוק כמו שהיא השאירה אותו ביום שישי אחרי הצהריים. זה קטלוג שאחותי הכינה ליצירות של אמי, שחגגה שבעים. זה היה לפני שש שנים. מופיעים בו כל היצירות של אמי. תראו 

מעוז קם להביא את הקטלוג וחוזר מיד לזום. הוא מדפדף בין העמודים, בו רואים עשרות של מנדלות צבעוניות, עד שהוא נעצר ליד שני ציורים. משמאל, ציור של מנדלה שעליה מתנוסס הציטוט על האומץ, ומימין, ציור של כוכב. מעוז ממשיך לתאר את החלומות, ומספר לנו בפעם הראשונה על החלום השני, זה שעוד לא חשף. 

ציור המנדלה של בלהה ינון ז״ל, ״כל החלומות שלנו יכולים להתגשם אם יהיה לנו האומץ לרדוף אחריהם״, לכבוד בנה מעוז במעמד פתיחת אברהם הוסטל תל אביב, 2016.

כבר שלושים שנה שאני מגשים חלומות. ככה אני חי. חלמתי לעזוב את הקיבוץ בגיל 4 בערך. במשך עשר שנים חפרתי לכל המשפחה שלי, כשהייתי בן 14 עזבנו. חלמתי לטייל מסביב לעולם, טיילתי פעמיים. חלמתי להקים גסט האוס בעיר הפלסטינית הכי גדולה בישראל, פתחתי את ״פאוזי עאזר״, הגסט האוס הראשון. חלמתי לקדם שביל הליכה שתיירים מכל העולם יבואו אליו, מה שלא היה בארץ לפני זה, עם שותף אמריקאי, והקמנו את ה-Jesus Trail. חלמתי לפתוח רשת אכסניות, פתחתי עם עוד שותפים את אברהם הוסטל. כל חלום אני מגשים. ואז, חלמתי את שתי החלומות שלי, החלום של הדמעות והחלום של הכוכב. עכשיו תסתכלו על הקטלוג- צד אחד זה מנדלת החלומות, וצד שני זה מנדלת כוכב. הכל מתוכנן. אין כאן סתם. 

על חלום הדמעות, אותו חלמת במהלך השבעה, על דמעות נשטפות לים שמטהר את הדם מהאדמה, סיפרת בסרט אנימציה קצר, ובכמה ראיונות. תוכל לספר בפירוט עליו ובייחוד על החלום השני- החלום של הכוכב? עליו עוד לא שמענו. 

מעוז: עליו אני פחות מדבר. על החלום הראשון לא צריך לספר, סיפרתי אותו גם בשיחה עם עזיז אבו-שרה בטד טוק. שתי לילות אחרי החלום הראשון, בשיאה של השבעה, הגיע החלום השני. מה שחשוב, ואני מגלה גם לכם, אתם יכולים לכתוב את זה, שזה לא היה חלום – זה הרגיש כמו חיזיון.  זה היה עם עיניים פתוחות. תוך כדי החיזיון, כל הגוף שלי כואב לי כאילו מפרקים אותי, זה כאב מטורף מטורף מטורף. אני מתעורר באמצע הלילה מדמעות, וכוכב מדבר אליי. בחדר שלי – יש כוכב. הוא שואל אותי אם אני רואה אותו. אני אומר לו כן. 

אתה מזהה אותי? 

אני אומר לו לא.

אתה בטוח שאתה לא מזהה אותי? 

לא אני לא מכיר אף כוכב.

אני כוכב השלום. 

אני אומר לו: טוב, מה עכשיו?

אתה רואה אותי? 

נכון.

אז בוא אליי. 

למה אתה מתכוון בוא אליי? שלומית פה ישנה לידי, זה אמצע הלילה. מה זה בוא אליי?

הנה, אתה רואה את האור שלי. תתחיל ללכת. 

וזה מה שאני עושה, מאותו לילה. אני יודע בדיוק לאן אני הולך, כי אני הולך לכוכב השלום. הדרך שאני הולך עליה היא דרך מעולה, כי זאת דרך השלום, היא מוכנה כבר. אז אני לא יודע מה יש מאחורי הגבעה, או מעבר לעמק, אבל הדרך סלולה. אני לא מתבלבל, אני לא טועה בדרך בה אני צועד. כי אני רואה כל הזמן את הכוכב. מבחינתי אני עושה פעולה פשוטה. 

הרבה דמויות מוכרות בהיסטוריה ובספרות, חוו חוויה של גילוי בעקבות כאב עצום ואובדן, בטווח בין חלום ומציאות. חלק מחוויות כמו אלה מתוארות מיסטיות. איך היית מגדיר את החוויה הזו? 

מעוז: כל אחד שיגדיר אותה איך שהוא רוצה. אני יודע שלא חוויתי את זה לפני זה, ולא חוויתי את זה אחר כך. אני יכול להגיד שאני מאמין שאני לא הראשון ולא האחרון שראה את הכוכבים האלה, כלומר את הכוכב הזה, את הדרך הזאת. יש כאלה שיגידו את זה במילים, יש שיגידו בהרגשה, ויש שיגידו- עזוב זה שטויות, מה זה משנה כוכב או דרך? כל אחד והדרך שלו. אני לא הראשון ולא האחרון שחווה את זה. 

אמרת משהו בהתחלה, על לא להיות בשליטה, וכמה זה כיף. שהכל מתוכנן, ואתה לא שולט על זה. זה נשמע כמו מודל חדש, שעוד לא נראה פה,  של גבריות. 

מעוז: בשנה האחרונה נפגשתי עם האנשים החכמים ביותר שחיים על פני כדור הארץ. מדענים וחוקרים, האפיפיור פופ פרנסיס. אנשים מטורפים, עם ידע ותובנות עמוקות. מה זה אומץ? מה זה גבורה? גבורה זה בדיוק לעשות מה שאחרים לא עושים. אם כולם קופצים לתהום- זה לא גבורה. זה יכול להיות אולי טיפשות, לחץ חברתי, להצטרף לעדר. זה עונה על מרכיבים באישיות שלנו שלכולם יש אותם. גבורה זה לא זה. גבורה זה לעשות את מה שאתה מאמין בו- גם אם אתה היחיד. זה בדרך כלל מה שהרוב לא עושים. אם הרוב עושים את זה- זה כבר לא גבורה. 

אתה משיב את הגבריות לשורש של גבורה. 

מעוז: אני לא רואה את עצמי כגיבור, ולא כאמיץ. אני לא מתאמץ בשביל זה. אני לא אומר- אני פחדן, אני לא מעיז. למשל אשתי עשתה צניחה חופשית. אני בחיים לא אעשה את זה. אצטרך לגייס כוחות נפש אדירים בשביל רק לעמוד שם, על המקפצה. לעשות את מה שאני עושה עכשיו- זה הטבע שלי, אני עושה את זה ממש בקלות. 

אתה אומר שאתה עושה את זה ממש בקלות. זה נשמע מורכב מאד להצליח לנהל את הרגשי יחד עם הרציונלי, אל מול העולם. אתה מאפשר לעצמך באיזשהו מובן גם להתפרק? 

מעוז: זה לא רלוונטי לי אישית. יש המון דרכים להתמודד עם אבל ועם טראומה וכל הדרכים לגיטימיות כל עוד אתה לא גורם בהתמודדות שלך טראומה לאחר. 

כולנו חווים את ההתערבות של הקולקטיבי באישי, והאישי בקולקטיבי. נורא קשה לשרטט את היחסים ביניהם. בעת כתיבת שורות אלה, מטחים רבים נורו לצפון, הדי פיצוצים לא הפסיקו, כך שהיה מאוד קשה לתפקד כרגיל. והנה עכשיו, אנחנו נפגשים. איך אפשר לשרטט את מערכות היחסים שוב? כמה להתמסר וכמה להתאסף?

מעוז: אני משרטט משהו אחר לגמרי. אני לא נמצא בשרטוט בין האישי לקולקטיבי. הוא לא מעניין אותי. אני משרטט רק את העתיד. רק העתיד משנה. כבר בכיתי על מיליון קורבנות בין הירדן לים. אם זה ממשיך כמו שזה קורה כרגע, לשם אנחנו הולכים. 

בטח אם העולם ממשיך לשלוח לכאן עוד נשק ועוד פצצות.  אנחנו הולכים למליון קורבנות בין הירדן לים. למה? יהיה עצב וסבל וצער ויגון מטורפים. אבל לשם אנחנו הולכים. אנחנו נמצאים עכשיו בתהום.

מצד אחד תקווה אדירה, מצד שני חורבן גמור. כל מקום שלא תקפוץ אליו מפחיד. יש לנו את היכולת לבחור לאיזה צד אנחנו רוצים לקפוץ, כל אחד מאיתנו כאינדיבידואל. עכשיו צריך להחליט לאן – לתקווה או לחורבן. אני בחרתי. אני לא מתאמץ בשביל זה אפילו. ההווה לא מעניין אותי. אני לא חי בהווה. 

איך נראים היחסים שלך עם חלק משאר המשתתפים בכנס, השותפים שלך למסע? איך אתם מייצרים שיחה סביב מה שקורה? איך אתם רואים את העתיד? 

מעוז: עמירה ואיברהים מהפרויקט The Third Narrative, למשל, הם נפשות תאומות שלי. כמו ילדים שלי, או אחים קטנים. הם גם יותר צעירים ממני. אז אני איבדתי את ההורים שלי, אבל הרווחתי וקיבלתי כל כך הרבה אחים ואחיות, לא רק פלסטינים. הרי זה הקרוב אליי. מכל העולם, אנחנו יוצרים שבט ותנועה גלובלית של שלום ופיוס. לא תמיד מסכימים, כן מתווכחים, ויש גם שיחות קשות. מעולה. אנחנו מדברים על זה. אני זוכר פעם אחת שנפגשנו לקפה בתל אביב אחרי השביעי לעשירי. בו הם שיתפו דברים קשים, כך גם אני עד שהתחלתי לבכות. אני בוכה מלא. זה כמו שכל החיים היינו ביחד. 

אתה יכול לספר על שיחה קשה שהייתה לכם?

מעוז: אני לא מתווכח,אין לי ויכוחים. מבחינתי כולם צודקים. ואז אני שואל אותם- נכון, ברור שאתה צודק, ברור שבחרת את הצד הנכון. כי אין ספק בכלל שבחרת נכון. ועכשיו אני שואל- אתה רוצה להפסיק את שפיכות הדמים והסכסוך? או שאתה רוצה שתמשיך? אם אתה רוצה שתמשיך- יאללה מעולה, תמשיך בפעולות שלך, והם יביאו את אותן תוצאות. ואם אתה רוצה לסיים את הסכסוך ואת מעגל הדמים והשנאה והנקמה- תבחר בשלום. זהו. עכשיו או שאתה איתנו, וזה מעולה בוא נעבוד ביחד. או שאתה לא איתנו. עדיין, אנחנו תמיד נהיה פתוחים בשביל כל אחד. כולם תמיד מוזמנים להצטרף אלינו למסע, גם אם כרגע הם בחרו להיות צודקים וגם אם כרגע הם בחרו באלימות. זה בסדר, אני סלחתי על הכל. 

הזכרת את המושג סליחה מספר פעמים. אנחנו בחודש אלול, חודש הסליחות. על רקע זה, תוכל לשתף את התחושות שלך על סליחה?  מה זה בעצם? 

מעוז: סליחה- זה הדרך אל החופש. בחודש אלול מבקשים סליחה ממי שפגענו בו. אני אמנם תיאולוג יהודי מאד קטן. אבל צריך להעלות את הרף- לסלוח למי שפגע בנו. כי מי שפגע בנו למעשה לקח את הגורל שלנו בידיו, והוא כרגע שולט בגורל שלנו. אנחנו רוצים לנקום ולהעניש. אנחנו חיים את הכאב שהוא גרם לנו ואת העוול. וזה עוול מטורף. זה כאב עצום. הוא כלא אותנו למעשה. מי שפגע בנו כולא אותנו לחיים של טראומה ושל כאב ושל אובדן ושל נקמה ועצב. זהו, אנחנו שבויים שלו. אני מציע את מה שעובד לי, אני יכול להגיד מה אני עשיתי אבל כל אחד יעשה מה שטוב לו.

אני בחרתי בסליחה רדיקלית. סלחתי לכולם, על העבר ועל ההווה. כעת המיקוד שלי הוא העתיד. היום אני אדם חופשי,מאושר ויצירתי. אני מרגיש אהוב. וזה מדהים לי. אני לא טיילור סוויפט, אני לא שחקן גדול, וגם לא זכיתי באח הגדול. אני פשוט מציע את התרופה שעבדה עליי- לאחרים. זה החלטה שכל אחד מאיתנו כאינדיבידואל יכול לעשות, דבר ראשון בשביל עצמו. 

אנחנו לא בדיוק אוהבים את המילה ״לסכם״. מה גם שאנו רוצים שהשיחה בינינו תמשיך. לעת עתה, באיזה נקודה היית שמח לשהות? 

מעוז: אני אגיד משפט ציורי כזה; ממש עכשיו, באוקטובר, אבא שלי, כמו שעשה במשך שישים שנה, היה מכין את השדות, ואז בנובמבר זורע. זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות. צריכים להכין את השדות, הלבבות של כולם, ולהתחיל לזרוע- תקווה, פיוס ושלום. 

בן בן-עמי הוא תלמיד לתואר שני בלימודי המזרח התיכון בתוכנית המרח״ב באוניברסיטת בן גוריון. עמית מכון רשימו. בעל תואר ראשון בלימודי תרבות ערבית-יהודית ולימודי מזרח תיכון, מנחה קבוצות דיאלוג ערבי-יהודי, חבר מערכת בכתב העת ״שפה חדשה״. יליד הקריות, מתגורר בחיפה.
ג׳יווארה בדר הוא תלמיד לתואר שני בלימודי המזרח התיכון בתוכנית המרח״ב באוניברסיטת בן גוריון. עמית מכון רשימו. בעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית ופילוסופיה, כותב ב״שיחה מקומית״ ופעיל פוליטי. יליד טורעאן שבגליל, מתגורר בבאר שבע.

יצירה: מנדלה, בלהה ינון, 2016

Contact us

Want to learn more about RadGreen? Fill in your details below and our team will be in touch!

דילוג לתוכן
history
Sample Page