מה בין וילון ורוד לחוטי דייג: ערגה לבית אורגים בחוט של חסד

אני מבקשת לעמוד על קו עדין ודק כקול דממה דקה, הנשזר בין שלוש התערוכות הנידונות כאן: התבשרות / מאיה ז"ק; החדר הפועם / טל אמיתי לביא; ימים לבנים / ליאור גריידי; אוצרת רווית הררי, הגלריה לאמנות עכשווית רמת השרון 10.3.23 – 5.8.23. ¹

אוצרותה הרגישה של רווית הררי הקשובה להיבט הנעלם מהמבט מזמינה את הצופים אל הממד החבוי של חכמת הנסתר. מיד עם כניסתנו לשלושת החללים מכה בנו התחושה שאנו מצויים בליבה של חוויה אסתטית של הבלתי-נראה. שלושתן מהדהדות את חוויית ה"אל-ביתי" שמאפיין את התקופה  הנוכחית שבה הביטחון בבית הקולקטיבי עורער עד היסוד. בשלושתן ניתן לחוש את הזיכרון החומרי שממנו עשוי הגעגוע אל הבית שהיה. 

התבשרות / מאיה ז"ק

תמונות הצבה מהתערוכה של מאיה ז"ק "התבשרות". אוצרת: רווית הררי, הגלריה לאמנות עכשווית רמת השרון. צילום: ליאת אלבלינג

תערוכה זו המורכבת ממיצג, וידאו ורישום נוגעת דרך דימוי האם האישית והמיתית בתהומות הכאב, הזיכרון וכן ביכולת הבריאה שבקיום הנשי והאמהי בהיסטוריה האנושית. הזיכרון ההיסטורי מתגלה כאן דרך זה הפרטי: בסרט "התבשרות" שהנו יצירת עדות אישית ביותר מכל עבודותיה, מתחקה ז"ק אחר השכול על מות אימה בטרם עת כשהייתה האמנית אישה צעירה בת 20. במטפורות חזותיות קורעות לב היא נותנת ביטוי לערגה להחזיק שוב את ידה של מי שהייתה הכי קרובה אליה ולהחיות את זיכרונה: ידה של האמנית נראית משלבת אצבעות עם תצלום אצבעותיה של אמה. במעבדת הזיכרון נראית ידה של ז"ק שולה  מתוך שק שורות אותיות לחות של השיר האחרון שכתבה רחל , אמה של השירה העברית, "בלילה בא הַמְבַשֵּׂר": השיר המתאר את ביקורו של מלאך המוות שבא לבשר את מותה הקרב. אמה של האמנית נהגה להקריא לה שיר זה בילדותה ובמשמעותו הכמעט נבואית הנו נחקק בזיכרון גופה. 

ביכולתו של הגוף האמהי לשאת את האחר, להתקיים בשביל האחר. כעת הבת נושאת בתוכה הוויה האחרת, זו של הקריפטה של אמה המתה. בחתך קיסרי מולידה האמנית את המילים הלחות מתוך שליה חלבית כדי להיוולד מחדש כאישה נפרדת ושלמה, שנעשתה אם בעצמה.

הסרט "התבשרות" מעלה את השאלה כיצד לחיות עם המתים שלנו – כיצד אנו זוכרים את המתים שלנו בתרבות היהודית שהיא כדברי בובר קהילה המבוססת על זיכרון. סרטה של מאיה ז"ק שואל באיזה מובן זהו תפקיד נשי כנגד הנשייה, השכחה, כהדהוד למושג הקבלי של תיקון הברית: כשהנשי – כאן המרחב האמהי – נרשם אל תוך הזיכרון הזכרי. האמנית בתור שומרת ברית, משמרת את זיכרון האם. בעקבות דימויי האותיות הנוטפות טל אנו צוללים אל תוך הזיכרון הלח של נוזלי הגוף של האם הקדמונית, זה שהזין אותנו בחלב ואל דמעות הגעגוע לשוב ולהתאחד עימו.

בסרט זה בולט היחס הדואלי אל הזיכרון החי, היסוד האמהי הלח: זכרון זה פוצל בתרבות, מאחר ולרוב אנו מכירים ומוקירים רק את הזיכרון הארכיוני היבש. שניות זו שייכת לדיכוי ופיצול המים הבוכים כפי שהוא בא לידי ביטוי בנרטיבים אודות מיתוסי המים המגלמים את הרגש המזוהה עם הנקבי ועם כוחות התוהו. אמנותה של ז"ק בכללה שרויה בזיקה עם התהום. זירת המתים היא תת-קרקעית, אבל דווקא האלות הכתוניות דמטר ופרספונה, הן שמולידות מהתהום את החיים על פני האדמה – הדגן והקציר. כלומר באותו זיכרון לח טמון גם מקור הבריאה, הראשית האימהית. פרספונה חייבת לרדת לעולם התחתון בחורף כדי שהדגן המת בתלמי האדמה יוכל להיוולד מחדש באביב. ב"התבשרות" המסתורין של הגעגוע נושק למוות ובה בעת מעלה את התקווה לחיים בהם יש מקום לזיכרון חי של האם הנעדרת.

בראשית היו המים, החושך ורוח אלהים המרחפת על פניהם. אוקיינוס מים אינסופי השתרע באפלה עד בוא האל שפיצל אותו. תחילה ברא אלוהים את האור ואחר כך הפריד בין מים עליונים למים תחתונים. אחר כך הוא פקד על המים התחתונים להיקוות אל מקום אחד כדי שתראה היבשה: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ".²

בבראשית רבה מתואר בכיים של המים התחתונים בעת הפרידה: "וכאילו היו המים העליונים והתחתונים נדבקים אלו באלו באהבה רבה, הם לא פרשו אלא בבכיה".³

עקבות המיתוס הבבלי נותרו במקרא; האנומה אליש מספר כי האל מרדוך יצר את העולם משהרג את תיאמת אמו, פילג את גופתה כאשר מחציתה הייתה לארץ ומחציתה לשמים. מימיהם של אפסו ותיאמת פוצלו. על אף טשטוש היסודות האליליים בבראשית א' נשמעים עדיין הדים מהדרמה של חורבן העולם הישן של אפסו ותיאמת: המים הטרום-בריאתיים מכונים תהום, מקבילה לשונית לתיאמת. תהום מתוארת במקרא כרובצת. זוהי פעולה ההולמת בעל חיים ממין נקבה.

מבחינה סימבולית אין זו אלא ראשית דיכוי הנשי, תבוסת האם הגדולה מחמת האימה הקמאית שעוצמתה מטילה על התודעה הפטריארכלית. ניתן לראות במאבק זה גם ביטוי לקנאה ב"אם כל חי"- ברחם הקדמון, המשקף את כוח הבריאה וההזנה, השמור לאם המניקה בשל סגולתה הייחודית לחולל חיים. 

ב"התבשרות" מקנה מאיה ז"ק הד וביטוי לדמויות נשים מיתולוגיות נוספות כגון אנטיגונה [שהפרה את צו המלך כדי לקבור את אחיה] ורצפה בת איה שביקשו להעניק זיכרון ראוי למתים האהובים. התעקשותה של האמנית מזכירה את המעשה ההרואי של רצפה בת איה, אם הבנים, שישבה בשדה ושמרה משך חודשים על גופות המומתים מפני הציפורים וחיות הטרף. עד שירדו גשמי זעם ודוד המלך שמע והבין שיש להביא ארוכה לארץ וערך לוייה מלכותית לצאצאי בית שאול.

במיצב האמבטיות התאומות המוצג כאן לפנינו רוקמת האמנית את הקרום כדי להתעטף בו, ללפף אותו סביבה ולהישאר בו. היא משתוקקת לחצות את המסך שהיא יוצרת באמצעות ניירות דמויי תכריכים אבל אינה חוצה את הגבול לממלכת המתים, אלא מחייה את זיכרון גופה של אמה האהובה דרך צירוף אותיות השיר כבדרך מאגית. התבשרות היא גם מחווה לבריאת השפה מתוך קשר עם האם הממשית ועם זו הרוחנית. בבוראה את האותיות בתהליך אלכימי של מים אור וצל, ז"ק אינה רק מכוננת מחדש את זהותה הנפרדת מהאם אלה גם בוראת שפת עדות חזותית חדשה של זיכרון גופני אודותיה. 

החדר הפועם / טל אמיתי לביא

תצלומים מהתערוכה "החדר הפועם" של טל אמיתי-לביא. צילום: ליאת אלבלינג

גם החדר הפועם נותן הד וביטוי לנוכחות של היעדר. אחד המיצגים בחדר הם מדרגות שנטוו מחוטי הדייג עדינים ואלמנטריים: הטקסטורה מפנה את הדמיון אל היסודות, אווריריים ובד בבד לחים הם כטיפות מים שקופות. חוטי הדייג הכמעט נעלמים שנושאים זיכרון וגעגוע להוויה ראשונית, אחרת וכעת נאדרת, הזכירו לי את הקו המפריד בין מים עליונים למים תחתונים בתור מטפורה לאלמנט האחר, המימי, שלא נברא אלא התקיים קודם הבריאה והשונה לחלוטין משאר מושאי הבריאה. ניתן לראות בקו סימן, המזכיר את האחרות ואת הא-סימטריה שבהבדלת המים, השמים מהארץ והים מהיבשה. כלומר הא-סימטריה הכרוכה בכניסתנו מראשית הבריאה ליחס עם אחֵר. זוהי האסימטריה של האהבה ושל הגעגוע אל האהוב. 

במרחבו של החלל מתקיימים פרדוקסים רבים: האמנית אורגת חוטים בין הבית הנחלם והבית הקונקרטי, בין הקמין שעל פני השטח למעלה לבין הבאר הפועמת ומבעבעת בבטן האדמה שמתחתיה.

מיצג זה הוקם בחדר שפעל בעבר כבית הבאר של רמת השרון ולאחר סגירתו שימש למשרד המים. טל אמיתי לביא חילקה את החדר המקורי לדירה בת שלושה חדרים; בהחלטה משותפת עם האוצרת רווית הררי נסגרו כל הפתחים והחלונות של החדר המקורי, ופי הבאר כוסה באח מבוערת שהוקרנה על גבי קופסת עץ המסתירה את הפתח למי התהום.

בהמשך לטריולגיית תערוכות קודמת שנשענה על שלושה יסודות אוניברסליים אדמה, מים ואוויר, האוצרת מקשרת בין המקום – רמת השרון, לבין הסכמה היוונית העתיקה שלפיה בתחתית נמצאת האדמה, מעליה נמצאים המים ומעליהם האוויר ומעל הכל האש. בניסיונותיה לאפיין את הסביבה ההיסטורית והגאוגרפית של הגלריה, מובילה אותנו הררי אל הדמיון האלמנטרי, היא כמו לוחשת ליסודות. בשלושת התערוכות הנוכחיות מוסיפה הררי לחפור למעבי האדמה להעלאת מי התהום, שהם מי הזיכרון הקולקטיבי של המקום. לרמת השרון קשר כאוב עם מי התהום שלה: ב 1927 הוקם מכון המים העצמאי שנועד להגדיל את אספקת המים לפרדסים ולתושבי האזור. נבנה בית מים מבטון ונקדחו בארות מים נקיים.  אך כעבור שנים הורעלו מי הבארות על ידי מפעלי התעשייה הצבאית שזיהמו את מקורות מי השתייה וההשקיה. וזוהי הבאר האחרונה, שנסגרה ב 2002. ⁴

קיימת כפילות בתנועת רצוא ושוב בין סולם גלוי העולה ללא נודע לבין סולם נסתר היורד למעמקי הבאר, המסמלת את הנפש. בה בעת מוצב סולם אל הבאר שמתחת לאדמה. לפנינו כאן טופוגרפיה חזותית של המתח בין פני השטח ופנים השטח.

בזיקותיה רבות הרגישות לעבר של המקום כמו יוצרת האוצרת מופע שטוח המזמין למעמקים. חיים והיעדרם נעים באור על מיתרי חוטי דייג מונפשים שקיבלו חיים.

המדרגות השקופות כמעט מוליכות אל הבלתי ידוע, פותחות חלון מדומיין אל חוסר הוודאות. בהובלתם אל מעבר לידוע, הן מעוררות אימה ובו בזמן התפלאות. ניתן לראות בסולם אל החלום גם רמז לתהליך היצירה שכמוהו כחלום נובע מהבלתי-צפוי ומערער את החשיבה הרציונלית, המודעת והמארגנת.

הבית, שאמור היה להבטיח חמימות ביתית משרה מועקה של איום. תחושה זו לפיה בית אינו באמת מסוגל להגן ולעטוף מלווה את אמיתי לביא לאורך כל חייה. בהעדר בית בטוח באה האמנות להציע את עצמה כמשכן רוחני לנפש. מבנה זה של המיצג המחבר בין שמים לארץ, הזכיר לי את סולם יעקב, כאשר החלום מהווה תחנה חשובה בתהליך בניית זהותו של יעקב כגבר עצמאי לקראת הקמת בית לעצמו: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ".⁵

מה גם שבחדר הפועם מהדהד הסולם שמכסה את הבאר מרחבים פואטיים קדומים של יחסי אהבה במקרא. הרי התאהבות גיבורי המקרא מתרחשת תמיד ליד מקור מים. עין המעיין פותחת את ראיית הלב. 

בנרטיב של סיפור האהבה הגדול במקרא, מככבת הבאר כמקום של מפגש ונבואה. כשיעקב רואה את רחל מתקרבת הוא לפתע מקבל כוח בלתי-רגיל וגולל את האבן מעל פי הבאר⁶ – כדברי מדרש פרקי דרבי אליעזר: "לא צרו צעדיו של יעקב ולא נכשל כחו, וכגבור גלל האבן מעל פי הבאר, והיתה הבאר עולה ושופעת מים חוצה לה, וראו הרועים ותמהו, שכולם לא היו יכולין לגלגול את האבן מעל פי הבאר, שנאמר: 'ויגש יעקב ויגל את האבן'.⁷ עם פתיחת הבאר נפתח ליבו לקבל את אהובתו ונפקחות עיניו לצפות את עתיד עד קץ הימים. במקרא הבאר מהווה סמל למעבר אל הנשי. בהרן, מלשון הר והריון, יעקב ישהה וישתנה בסוד האישה.

בחדר הפועם בין הסולם המוצב בו לבאר המכוסה מתרחשת אינטגרציה בין הזכרי לנקבי. האמנית  בונה חדרים מאבן בעודה טווה סיבים זגוגיים במראה רטוב בעמלנות נשית.

ימים לבנים / ליאור גריידי

תמונות מהתערוכה של ליאור גריידי "ימים לבנים". אוצרת: רווית הררי, הגלריה לאמנות עכשווית רמת השרון. צילום: ליאת אלבלינג

בתערוכה ימים לבנים מסמן הווילון זירת מעבר דומה בין גילוי לכיסוי, בין יום ללילה. מבעד לווילון מתגלה חדר שינה ללא ממיטה. במקומה ניצבת ערמת כריות לבנות היוצרת מעין קיר ביצורים. ליאור גריידי מזמין אותנו להתכנס למרחב אינטימי בו אנו פוגשים בדידות ואין לצד כמיהה לנחמה והשלמה. על רקע קיר הכריות השלם בולט צמד כריות השינה שעליהן רקם האמן מילים מתוך תפילת ההודיה שנהוג לשאת מדי בוקר: "מודה אני לפניך …שהחזרת בי נשמתי בחמלה". במילות התפילה הרקומות על הכריות הצפות בחלל הריק מהדהדים ימים בהם חזרת הנשמה ממסעה הלילי אל המוות. ההתעוררות אל יום חדש של חיים אינה מובנת מאליה.

מבצר הכריות והווילון מציעים את עצמם כמסכים, שומרי הסף של מה שאנו חפצים לראות ולגעת בו בחלום. הווילון בצבע עור ממסך את האור, מחלק ובד בבד מחבר בין עור הגוף, הבד, והאור הרוחני שנכנס להוויית היום-יום שלנו מבעד לו. דרך צבעו הוורדרד גם משתקפת ההוויה הנשית המסומלת על ידי הלבנה המאירה את הלילה. מבעד לווילון החושני מהדהדת שאלתו של ניטשה:  "מה אם האמת היא אישה?"⁸ בין הווילון לבין קיר הכריות שטות שתי כריות במרחב בודד שכולו געגוע לזוגיות הנחלמת. כעת החלל נושא את עקבת הנוכחות של האהובים האמורים היו להניח על כריות אלה את ראשם.

דרידה כותב בספרו רעלות (Voiles): "קיימת השערה כי נשים תרמו  מעט לתולדות הציביליזציה בזכות 'תגליות והמצאות' משלהן. אמנם הן המציאו, חשפו "טכניקה", זו של האריגה והקליעה."⁹ המוטיב הלא מודע הוא לייצר כיסוי ורעלה למבושים, להצנעה. לפיכך הן "גילו בכדי לכסות". הן גילו את אמצעי הכיסוי. הוא מכנה אותה תולעת המשי שאורגת יסוד היותה.¹⁰

דרידה חושף את השניות של הטקסט והטקסטיל כשניות בו-זמנית של גילוי-אמת והצפנתה מאחורי רעלת המסמנים. הרי האמת אינה קיימת אלא בציעופה. כזו היא גם הפרוכת בשער קודש-הקודשים, וכן זו התלויה על ארון הקודש. וכן כל מערכת הכיסויים המרכיבה את המשכן, המקדש הנייד של בני-ישראל במדבר. שם אלוהים מתגלה במו הסתר-פניו: " וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת".¹¹

"האמת כסיפורן של רעלות", כותב דרידה וכוונתו למסווה שעטה משה על פניו הקורנות: "וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה".¹² הסתר-פנים מסתמן כתנאי לגילוי פנים. 

בשלושת החללים מראים לנו האמנים דרך אמצעי הכיסוי האמנותיים – הווילון, הכריות, החוטים, האח מעל הבאר, האמבטיות, המזרנים והקברות –את האמת תוך שהם מונעים מאיתנו חלק ממנה: הרי האמת במלואה אינה ברת-הכרה והנסתר מעצים את הגלוי. 

מתח זה בין  הפרגוד שמאחוריו מקום השכינה האלוהית הינו מוטיב מרכזי במיסטיקה היהודית. 

אצל רבי נחמן מברסלב המסך המפריד והמסתיר נעשה למנוע של ההוויה. הוא מעצים את הגעגוע. הגעגוע נתפס כמנוע של ההוויה. גישה מרכזית זו בתורת ברסלב משתקפת בתורה ס"ו של ליקוטי מוהר"ן:

זה בחי'[נת] ט' נקודין, ט' רקיעין. כי הנקודות הם בחינות רקיעין, שהם בחינות מניעות. כי המניעה היא בחי'[נת] רקיע, שהיא בחי'[נת] מסך, שמפריש ומיסך לפני האדם, ומונעו מן הדבר. כמו שכתוב: 'יהי רקיע' 'ויהי מבדיל'¹³,שהרקיע הוא בחי'[נת] מניעה, שמפריש ומבדיל בין החושק והנחשק. ועל כן גם הארץ נקראת רקיע, כמה שכתוב: 'לרוקע הארץ על המים'¹⁴ כי גם הארץ היא שטח המבדיל ומפריש. ועל כן הט' נקודין, הם בחי'[נת] ט' רקיעין. כי הנקודות נעשין על ידי החשק כנ"ל [כנזכר למעלה], ועיקר החשק על ידי המניעה, שהיא בחי'[נת] רקיע כנ"ל.

ר' נחמן גורס שכאשר ברצון האדם לעשות דבר מה, מזמינים לו מניעה שמטרתה לבדוק אם רוחש בעולמו געגוע. אם הדבר מגביר את הגעגוע, המניעה מתגברת וכך גם החשק.¹⁵ לפיכך בעת שהאדם משתוקק לדבר מה, הוא בעצמו נעשה למושא הבריאה. הדרמה הקוסמית מתחוללת פנימה: בתוכו נברא הרקיע, המבדיל בין המים העליונים והתחתונים שבו ומונע ממנו לזנק לעבר מושא השתוקקותו. הרקיע מצטייר בתורה זו כמסך שנפרש בתוכנו כדי למנוע בעדנו השגת מטרה מוחלטת. כדברי חביבה פדיה: "הדיאלקטיקה של המסך היא הכרחית לתהליך ההדרגתי של החשק, הגעגוע והיצירה."¹⁶ היא מנכיחה כאן את הקשר ביו האין ליש. 

רעיון זה המגולם בשלוש התערוכות הללו הינו ביסודו רעיון אוניברסלי, אותו אנו מוצאים גם במסורות רוחניות של דתות אחרות. אזכיר בהקשר זו תפילה של ג'לאל אל-דין רומי הפותחת במילים:

"הו אלוהים המפיח בי חיים, הסר את הפרגוד מפניך"¹⁷

ובשיר אחר שלו האל הוא האהוב, המסתתר מאחורי פרגוד העולם הארצי:

"הו אלוהי, בראשית בריאתי אהבתי הייתה שלמה, טרם נברא תבל ואדמתה. 

טרם יֵרָאֶה שמש, ראש האדם או כובעו. 

דבר לא היה עת בחרתני למעט אהבתך. 

הייתי איתך בנצח הזמן, הייתי לך חבר ורֵעַ. 

ועתה, שהייתי עמדך והיית עמדי, מדוע הנך מסתתר? מדוע אינך מתגלה לי?

אתה העין הרואה, אתה האומר, אתה האוזן השומעת. 

אתה האחד המציב מסך בפני עינינו ומונע מהם לראות את האמת,

ואתה המסיר אותו."

-דיוואן שַמְס תבריזי.¹⁸

מבעד לווילון ולמסך, האמנים שבם ענייננו כמו המשורר הסופי חשים בו בזמן קרוב ורחוק מההוויה האחרת -המטאפיזית, שאיננו רואים אך חשים בנוכחותה בשלוש התערוכות, דבר המגביר את הגעגוע עד אין קץ ומפנה אותנו אל הנשגב. ויחד עם זאת, קרבת נפשם למושא האהבה הבלתי נראה משרה בחלל אווירה שיש בה בעת כבוד וביטחון, מעין נחמה על היעדר פיזי. ובכלל אל מול כל הקונוטציות האקטואליות המתבקשות של חורבן הבית, גוברת תחושת גלות פנימית שמולידה צורך לבנות בית רוחני שיכול לשאת את המשאלות והתפילות. המטפורות של הווילון המסתיר, העלאת הזיכרון הלח וסולם של בית העשוי מחוטי דייג – ממחישים שלפעמים העיקר אינו גלוי לעין, המציאות העכשווית המיידית אינה מוחלטת, וישנם דברים בגו שהלב זוכר, אך העין אינה רואה, אבל חשוב שנמשיך להשתוקק אליהם כדי לבנות בית ועולם מתוקן יותר כדברי סן-אקסופרי: "אין לראות את הדברים היטב אלא עם הלב בלבד, כי הדבר החשוב באמת סמוי מן העין".¹⁹

_________________________________

[1] דברים אלו מתבססים על הרצאה שנשאתי בשיח גלריה שהתקיים בגלריה לאמנות רמת השרון ב 29.7.23

[2] בראשית א, ז

[3] בראשית רבה ה, ד

[4] אדמה מים אוויר, רמת השרון: טריולוגיה על-מקומית, הגלריה העירונית לאמנות עכשווית רמת השרון, 2021

[5] בראשית כח, יב

[6] בראשית כט, י

[7] פרקי דרבי אליעזר לו

[8] פרידריך ניטשה בהקדמה למעבר לטוב ולרוע לגניאלוגיה של המוסר פותח את ספרו בשאלה: "נניח, שהאמת אשה היא – ובכן?", הוצאת שוקן: תל אביב, 1967. תודה מיוחדת לחברי ד"ר יוני מולד שהפנה אותי למקור זה.

[9] Derrida, Voiles, Galilée, Paris 1998, p.58. 

[10] גדעון עפרת, הברית והמילה של ז'אק דרידה, הקיבוץ המאוחד 2008, עמ' 72

[11] שמות כה, כב

[12] שמות לד, לג

[13] בראשית א, ו

[14] תהילים קלו, ו

[15] ליקוטי מוהרן, ס"ו

[16] חביבה פדיה, העץ והשדה שיעור לחג השבועות – מכון רשימו

[17] מצוטט אצל Sefik Can, Mewlanan Dschelaladin Rumi – Leben, Wirken und Gedankenwelt aus Mevlevi- Sufiperspektive, Fontane Verlag, Offenburg: 2006, p.172. תרגום לעברית: רחל פרליבטר, בתוך גבריאל שטרנגר, רוחניות ודבקות מיסטית במפגש יהודי- מוסלמי, הוצאת אדרא, תל אביב 2023, עמ' 80. 

[18] תרגום לעברית : רחל פרליבטר, שם, עמ' 82  Divan-i-Kabir, Vol.VI, 3238 , מצוטט ב- Can, 2006,

[19] אנטואן דה סנט אכזופרי, הנסיך הקטן, עם עובד, תל-אביב: 1952, עמ' 72.