הקו החוצה / צבי לחמן, גלריה רוטשילד, תל-אביב. אוצר: יניב שפירא
העבודות, בציור, בתבליט ובפיסול הפוגשות אותך בתערוכתו החדשה של לחמן בגלריית רוטשילד מייצרות יחד מקטעים הקושרים בין הזמן הגדול לזמן היומיומי, ובתוך זה כמו נשבר הזמן. הזמן הגדול נסדק, הזמן המיתי מתערער, הזמן היומיומי מטפטף את האסון. בייסורים המתמשכים צריך להחזיק את הזמן, למנוע קריסה. בתוך היומיום של טראומה מצטברת עולה השאלה כיצד למשש את הקושי אך גם להחזיק את הכאב. כיצד, כל יום ביומו, להטביע פָּנִים בחֶסֶר הפָּנִים. כצופים בתערוכה אנחנו נתבעים לחוות את משכי הזמן שבתוכם חוקק לחמן פָּנִים. ביומן המלחמה שלו, שחלקיו מוצגים על אחד הקירות, מצויירים על גבי דפי מחברת בתנועה הנוצרת ממחיקות לא פחות מאשר ממשיכות גיר, כל יום יצר האמן פָּנִים, כאילו בכך יחזיק את היום הזה. נזכרתי במעשיה בדבר שבעת הקבצנים: ר' נחמן מספר על הלב והמעין שגעגועיהם זה לזה ושירתם מקיימים את העולם. הלב, נגמר לו כמעט הכוח והנה איש חסד עובר וזורק לו מטבע. שיעבור עוד יום. שיתחיל למחרת שוב. ישוב ויתחנן. לכאורה מוזר, מה ללב העולם ולמתנת יום. אולם המאמץ הקיומי הוא המאמץ להחזיק את היום האחד. היום שלפנינו. בזמן מלחמה, בזמן מוות, בזמן אסון מתמיד קשה מנשוא להחזיק פָּנִים. דומה כי צבי נושא את הזמן באמצעות פניו של עולם מיוסר שעולות בו מידי יום. הפנים האלה לא עלו רק ממעמקי הנפש, הן מתקיימות בזיקה גמורה לחדשות, לתמונות ולדברים שארעו משך השנה הנוראה. זאת החמלה. זו הזדהות עם אותו מבועת שנרמס. ואולי יותר מכל, זה מתן פנים למי שכבודו חולל וצֶלֶם אנוש שלו מותקף.
מצד אחד, טראומה יומיומית; ומן הצד האחר, אסון גורף. שבר של המסמנים כולם. שאלת הישראליות נקשרת כאן בטראומה הפרטית והקהילתית בה נפגעו גופים ואנשים: התנסויות של פציעה, שריפה ,חנק , מוות , אונס. אירועי קיצון. מסתבר כי פגיעה כולית כה אנושה בערכי יסוד של צלם אנוש מחוללת רעידת אדמה בשפה עצמה.
המשולש העקרוני המתייחס לאירועי השבעה באוקטובר נמתח בין ציורי הפָּנים (מקטעים מתוך הסידרה "זמן שבור"), דרך שלושה תבליטי קיר המכונים "לוחות" ופועלים על המתבונן בחומריות העצימה שלחמן מעניק לעבודה בשעווה ועד לפסל המחורר "אקו הומו" [זה אדם]. התבליט המרכזי המכונה הקו החוצה (כשם התערוכה) ומתכתב עם עבודת פסטל מצמררת ("טבח החפים" המוצגת אף היא) כמו מגלמת את עצם האיסור. כאילו הפעולה הפולשנית של שריפה, רציחה חטיפה מתגלמת באלכסון עצמו. רגע ההתמוטטות שאחריו דבר לא יהיה כשהיה. התבליט השני מסתור מגלם את המאבק על מחסה, המקום שאליו אדם מנסה לברוח; והתבליט האחרון הוא ההילכדות ביללה, התובנה של אסון במימושו. ההבנה שלא ניתן להיחלץ, הדבר שנותר הוא לצעוק. זעקה שאולי תקרע את השמיים, אולי תחולל שינוי.
השאלה של הקיר היא שאלת המבוי הסתום: "כי תצור על עיר ימים רבים". אותה עיר מדומיינת שאפילו מצב מצור אינו מרשה לכרות את עצי הפרי המקיפים אותה כדי לבנות איל לניגוח. זה יכול להיות כל בית שנשרף בבארי ואלה יכולים להיות הבתים שקורסים בעזה. אומנות הקיר כמו באה להזכיר את הפסוק"כי אבן מקיר תזעק" "וכפיס מעץ יעננה" קריסת ההיתכנות של מסתור. מתח עז מתקיים בתבליטים בין נסיונות של מאחז ולפיתה לבין אופנים של כמעט היטמעות בקיר כדי להעלם. ]לֵךְ עַמִּי בֹּא בַחֲדָרֶיךָ וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ חֲבִי כִמְעַט-רֶגַע עַד-יַעֲבָר-זָעַם (ישעיהו כו כ). הידית והדלת נזילים ואיש לא בא להגן. קשה שלא להיזכר בחורבן בית ראשון, באקט התאטרלי של החתירה בקיר כשיחזקאל הנביא ממחיש את הבריחה דרך מנהרה. ההכרח להעלם מהאלימות. חוסר המוצא של החורבן. מבוי סתום. אובדן ובדידות קשים ללא נשוא. אי-יכולת למצוא מחסה. מקום שאין לאן לברוח ממנו. יללה עצומה. לחמן מאזכר תבליטי ניצחון ממסופוטומיה ומעניק להם משמעות חדשה. שם לא הציבו תבליטים כדי לתעד חורבן. המנצחים הציגו תבליטים של כיבוש והכנעה. (בכנסיות בימי הביניים הציבו אמנם את הפסיון של ישו, אבל תכלית הנרטיב היתה בשורת התחייה). למשל, הכנעת תיהמת המיוצגת במוזיאון הבריטי כהכנעת לביאה. הלביאות המובסות נקשרו במוות ובזריעת כאוס. ציד הלביאות הוא ביטוי לבעתה האנושית. לחמן מעיר: "בתבליטים הקדומים האדם, כנראה, מצא לו מחסה, ואילו החיה מתגלה בפגיעותה". התחלות של ציוויליזציה מספרות על הולדת תרבות במובן הנסוג שלה. במקום הראשיתי הזה התרבות יוצרת כלים שבעזרתם היא מערימה על המציאות במטרה להשתלט עליה בכוח ולייצר מצג שווא. זהו המקום למן ימי קדם ועד היום בו הקידמה לכאורה מתגלה כקטסטרופה.
במבט על התבליטים שלפנינו: החיה המתנפלת על הקיר כמו להיאחז בטפריה או להיטמע לתוכו היא מעין הכלאה של אריה דג ואולי אפילו ציפור או דמות נשית. היא מאזכרת את פסל האריה בתל חי, כפי שאפשר לראות מתוך רישומי ההכנה של לחמן לתבליט. להביא את הפיסול לכאן ועכשיו של הישראליות תוך דיאלוג עמוק עם הפיסול העברי הקדום הנטוע במסופוטמיה ומתוכו גם עם המקרא ותפיסת הצלם ואין-הפָּנִים המהותית – אילו היבטי מהות וחדשנות בפיסול של לחמן. האריה המהולל של תל חי אותו פיסל מלניקוב, שהוצב בשנת 1934 בבית הקברות בכפר גלעדי, מאוזכר כאן כשהוא מצוי בנסיגה ומוצג כפגיע. הוא שואג ומיילל באבן, שבוי ומובס, מזכיר גם אריה וגם זאבה מגבה. לחמן אומר: "היללה הזאת בוקעת מכל מיני חרירים מתוך עצמך. זה לא רק דרך הפה שהיא יוצאת". ובל נשכח שמלניקוב פיסל אריה זכר. אצל לחמן זאת לביאה. מחד, הדהוד המיתוס המסופוטמי של ציד הלביאה כהכנעת הכאוס. ומאידך, אזכור רחל המבכה את בניה. מבכה את גופם ואת נפשם. אולי גם מבכה את הסדר הישראלי יהודי אוניברסלי שקרס.
במציאות של אסון נוצרת צומת. באותו רגע מוכלאים זמנים. נתיבים עיוורים נפגשים. לפנינו שכבות של סמלים, סדרים סימבולים מהמזרח הקדום ועד לתחייתם בציונות (כפי שאפשר לראות בציור מכונן מוקדם יותר, "דיוקן עצמי עם תיאודור הרצל", עבודת פסטל גדולה שאף היא נכללה בתערוכה). כל אלה הם רקע להופעת היסוד האנושי, הפשוט, העירום אפשר להגיד, אדם הנדחף עירום ועריה אל קיר. והוא לא מצליח להבקיע קיר וכאן בדיוק מגיח הזמן של הטראומה.
"הקו החוצה", אם כן , הוא קו חוצה אופקית את המרחב הישראלי שנחצה והתפלג וחווה את אסון ה7.10 ואחריו וגם קו אנכי הצולל לתוך מְשָׁכִים ארוכים של קיומנו כאן, קו המפרק בין הזמן של המזרח הקדום והזמן העברי לבין זמן השיבה וצמיחתה של מדינת ישראל. עולה פה שאלה בדבר צמיחה מחדש, היתכנותה ומהם הנתיבים מהם תצמח.
קצרה היריעה להיכנס כאן לחומריותן המפעימה של העבודות: רק אציין שריבוי הפנים המצויירים פועל כמו בטקס הנרתם להחזקה יומיומית של הזמן השביר של יחידים ושל משפחות וקהילות מרוסקות. "Ecce Homo" הראש הגדול שעיניו, ספק מנוקבות ספק מתבוננות , נדמה כמו אורקל מבועת מחזון ושאינו מצליח לעכל ואשר אותו לא צפה. הכותרת "אקה הומו", "הנה האיש" או "זה האיש" מכילה ריבוי של יחסי כוח של האימפרטור והמשיח. הקשרים כה רבים יוחסו לצרוף זה לאורך יה"ב, בשימוש אנטישמי כנגד יהודים ועד לזעקה של פרימו לוי "הנה אדם". צרוף זה הפך משך דורות בריבוי של עדשות להתרסת הכאב: "זה אדם" מצד הכוח ומצד הקורבן כאחד. כאן היא נחווית כעיניים קרועות לרווחה, פנימה אל תוך מנהרת הראש והחוצה ממנה. יותר מסיבוב אחד סביב הפסל נדרש כדי לעמוד על אינספור תמורות שחלות על המבט וכיווניו, כמו גם על המתח העז בין האין (החלל השלילי שיוצר את הפסל) לבין נוכחותו העזה.
המתחים המייחדים את עבודותיו של לחמן: פָּנִים וגב, דו מימד ותלת מימד, אנושי ומטה-פיזי, כולם מתוזמרים בתערוכה זו לזעקת הקו החוצה. רגע מצמרר בו אנו חשים את חווית העולם של אתמול. "העולם של אתמול" כך הגדיר צוויג את אירופה אחרי מלחמת העולם השניה. האם מה שסימנו יחידים, אומנים בגורלם , מה שהוביל אותם אחרי אבדון קולקטיבי אכזרי לרגע של החלת אבדון על חייהם הוא זעקה כלפינו להתעוררות? ומהם הסדרים הנדרשים לנו? הישראליות כולה גררה גם את היהדות לרגע הגורלי הזה. באחת הפכה ההיסטוריה הקצרה שלנו כאן לנוסטלגיה.
בלב החלל מצוייה עוד עבודה "גשר צר", אב ובנו ושולחן החיים או סרקופג מפריד ביניהם. אב ובנו או אני ואתה, זה שאינו אני? שניים אחוזים זה בזה בפולחן מוות או תקווה וייחולים לחיים שעוד אפשר. 
