תהליך היצירה שלי זהה במהותו ומשוחזר מיצירה ליצירה. לקח לי זמן להבין את זה. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי עובד לאורו, במודע. זה תמיד מתחיל בתמונה מוסיקלית. היא בדרך כלל סאונד, לא דימוי ולא רעיון, סאונד. זה בדרך כלל מחזיק אותי עד אמצע תהליך הכתיבה. כשאני מזהה שהדלק שלי מתחיל להתייבש אני פונה חזרה לגרעין הרעיוני הזה, והפעם מתייחס אליו כתת מודע שדורש פירוש. ברגע שאני מגלה את הצורך הנפשי שעומד מאחורי אותו סאונד מתמלא בי הדלק שנדרש להשלמת העבודה.
יש רעיונות שעוברים מיצירה ליצירה, חומרים שדורשים עיבוד ביותר מיצירה אחת. יש חומרים ייחודיים לכל יצירה. הקו הבודד עובר בין כל היצירות. קו אחד לינארי של סאונד. אני צולל לתוכו וחוקר אפשרויות, בודק כמה הוא יכול לספק אותי ואיפה הגבולות שלו מצמצמים אותי. הרמוניה מאוכסנת אצלי במגירה בשנים האחרונות. אני שולף אותה כשאני צריך אותה, אבל משתדל לא להתחיל ממנה. אין לי שום דבר אישי נגד הרמוניה, אבל כן יש לי בעיה עם הברור מאליו שהיא מייצגת. בחינוך מוסיקלי מערבי ההרמוניה היא אבן שואבת שממנה נגזר הכול, ואין ספק שיש בי רצון לאתגר את המובן מאליו ולדמיין את החיים בלעדיו. אני מדמיין ושומע וכותב.
בינואר 2024 נעניתי לבקשה של חבריי לרביעיית הסקסופונים של תל אביב לכתוב יצירה לרביעייה. התחלתי לגלגל במוחי את הרעיון של יצירה לרביעיית סקסופונים ואובייקט מוסיקלי שעלה בי: קו מוסיקלי בודד עם צלילים שנמתחים ממנו. הדים לצלילים נבחרים מתוך הקו שיישארו בחלל האוויר בזמן שצלילים חדשים יתגלו למאזין. בדמיון שלי הייתה הפרדה אקוסטית ברורה בין הקו לבין החוטים שנפרמים ממנו, הם נשמעו אחרת, רחוקים, בעוד שהוא נמצא במרכז הבמה. יצירה סולו עם קצוות פרומים. ההפרדה הזאת דרשה ממני למקם את הנגנים במקומות שונים בחלל, ולסכל קשר עין בין חברי ההרכב בעת הביצוע (אלמנט מהותי בפרקטיקה של מוסיקה קאמרית). הקו הסולני נכתב עם חופש גדול למבצע כדי לנסות להשיג הזדהות של המבצע עם הקו. התיאום בן חברי ההרכב הפך לאתגר מרכזי ביצירה, כבר בשלב הכתיבה. יצרת מערכות שמאפשרות למבצעים להסתמך רק על האוזן בכל מיני אופנים: מבחינה גרפית יצרתי משיכות של קווים בין הקו הסולני לבין הקולות האחרים, כדי לזהות את הכניסות ואת שינוי הצלילים תמיד ביחס לקו המרכזי. יצרתי קבוצות ממספרים בודדים של צלילים שחריגה מהם סימנה לשאר חברי ההרכב לעבור לחטיבה הבאה. במקומות מסוימים ביצירה בניתי משטחי סאונד סטטיים שמסתיימים רק כאשר הסולן בוחר להמשיך למשפט המוסיקלי הבא.
הדימוי המוסיקלי של קו בודד והנגזרות שלו החזיקו אותי עד אמצע הדרך, ועכשיו נדרש ממני להתחיל לפרק את הדימוי הסתום הזה אל המודע.
העבודה על ״אור צהוב״ הסתיימה בפסח של אותה שנה. לישראל היו אז 133 חטופים בשבי החמאס ברצועת עזה. המציאות במדינה נכנסה לי לחלומות, לשפת הגוף, לנשמה וליצירה. אני חבר ברביעיית הסקסופונים של תל אביב כבר 20 שנה. הם חבריי הקרובים ביותר לביצוע מוסיקה. אני משוכנע היום שההקשר הזה של כתיבה לחברים קרובים הוא שהעלה בי את הצורך דווקא לקרוע אותם זה מזה. מעיין, נגן הסופרן שלנו, מבצע את היצירה על הבמה בזמן שאני, גן ויניר מחוץ לגבולותיה, לא נראים. טריטוריה וחוץ-טריטוריה.
