כאשר פוסט טראומה, אקסטזה וחוסן נפגשים, נוצרת חוויה מורכבת שהיא רשומון של תפיסות ותגובות מנוגדות. האדם מיטלטל בין פחד מכרסם, השתוקקות לתיקון ושחרור, ואף בין משיכה לכאב כמקור להכרה ולעיבוד משמעות. זוהי תערובת שבה גוף ונפש לא חווים שבר מוחלט או החלמה מלאה, אלא מתקיימים בתפר הדק שבין הישרדות להתעוררות רגשית בלתי פוסקת.
המאבק לתת לגיטימציה לשפה שבורה, זו המנסה לבטא חוויות קשות, הוא צעד ראשון בתהליך של ריפוי ובנייה מחדש. השפה, במובן זה, אינה רק כלי להעברת מסר, אלא גשר לעיצוב מחודש של מציאות פנימית וחברתית. והדיבור הוא חיפוש אחר משמעות, כזו שחורגת מהממד האישי ונוגעת במשותף האנושי.
ליוויתי את קטורה בשיעור נהיגה מונעת, פעולה יומיומית לכאורה, אך דרכה צמחה תובנה עמוקה על תהליך הניווט, לא רק בדרכים אלא בנפש. המשפט "ארחם יא ארחם אלרחמין" מהדהד כקריאה לאלוהות הרחמים, אך בו זמנית מתפקד כבקשה לעולם להושיט יד של חמלה דווקא במקומות שבהם הנפש פגועה אך מתעקשת לשוב למסלול. הזיכרון, כמו זה החקוק באבנים, הוא משאב עמוק אך גם שדה מוקשים. הוא דורש להתבונן בכנות על הפצעים ולשאול כיצד הופכים טראומה לכוח משקם? כיצד נמנעים מליפול למלכודת של שנאה, ובמקום זאת מקיימים שיח שמוביל לעשיית צדק.
ההקבלה בין הערבית לעברית, שתי שפות השייכות למשפחה לשונית משותפת אך נושאות זהות תרבותית ופוליטית שונה, היא הזמנה להתבוננות במורכבות החיים המשותפים. המילים, שמבוססות על אותיות משותפות, מזכירות שוב שהפערים אינם טבועים בעצם, אלא בתפיסה ובשימוש. המפגש בין שני עמים בארץ אחת יכול להידמות לנהר קדום. תמיד בתנועה, לעיתים סוער ולעיתים שקט, אך תמיד חוצה ומחבר בין שני צדדיו. ומדגישה את המאבק בין הישרדות לשגשוג, בין זיכרון לטיהור, בין כאב לשחרור. זהו מאבק שאינו אישי בלבד, אלא קולקטיבי ופוליטי. בעולם שבו קונפליקטים מכתיבים את המציאות, יש צורך לחלץ ממנו תובנות שמייצרות גשרים. זהו מסע המוביל אותנו לראות כיצד טראומה הופכת לאתגר מוסרי ואיך צדק אינו רק דין אלא גם דרך חיים.
קטורה, בנוכחותה הסמלית וההיסטורית, מאפשרת התבוננות חדשה על המתח המורכב בין נשותיו של אברהם ובניו. היא מייצגת ממד סמוי בשיח ההיסטורי, שנוטה לרכז את תשומת הלב בדמויות המרכזיות. שרה, הגר, יצחק וישמעאל, ומתעלם מששת הבנים הנוספים שנולדו מאוחר יותר: זמרן, יקשן, מדן, מדין, ישבק ושוח. הנוכחות של שושלת זו, שקשורה לאזור מדין, מציעה רובד נוסף להבנת מורשת אברהם בהקשר תרבותי ופוליטי. קטורה אינה רק אשתו הנוספת של אברהם, אלא סמל להמשכיות שאינה נמצאת במרכז הדרמה. דרכה ניתן לבחון את התהליך שבו סיפורים היסטוריים נרקמים על ידי בחירות פוליטיות ודתיות. דמותה מציעה פרספקטיבה שונה, שבה לא רק הדומיננטיים בנרטיב מקבלים מקום, אלא גם הדמויות והקבוצות שנותרו בשוליים כמו בני מדין.
ששת הבנים של קטורה, אשר יושבו במדין, מספקים עדות להתרחבותו של מורשת אברהם מעבר ליצחק וישמעאל. מדין, חבל הארץ והעם המוזכרים הן בברית הישנה והחדשה והן בקוראן, הופכים לצומת תרבותי. דרכם, ניתן להבין כיצד מסורת נפרשת על פני אזורים גיאוגרפיים ותרבויות שונות. הם מציעים פרספקטיבה שמאפשרת חיבור בין מקרא לקוראן, בין יהדות, נצרות ואסלאם, ובין עבר להווה.
סיפורן של שרה והגר טעון במתח, אך קטורה מביאה רובד נוסף. היא אינה מתחרה בשרה או בהגר, אלא מציעה נרטיב שקט של צמיחה מחוץ למרכזי הכוח. קטורה מסמלת את האפשרות להכיל ריבוי מבלי להיכנע לפילוג, להכיר בקיומן של זהויות רבות בתוך אותה מסורת משפחתית.
האזכור של מדין, שהוא גם חבל ארץ וגם עם, מציע לבחון מחדש את השפעתו של מרחב גיאוגרפי ותרבותי זה על נרטיב אברהם. מדין מייצג צומת של מפגש בין תרבויות, מסורות ורעיונות. דרך התבוננות בקטורה ובששת בניה, אנו יכולים להבין כיצד סיפורו של אברהם הוא לא רק על האב האחד, אלא על הריבוי והמורכבות של אלו שממשיכים את מורשתו.
התמקדות בקטורה מאפשרת בחינה של ההיסטוריה כמרחב דינמי שבו גם הדמויות השוליות ביותר תורמות לעיצוב זהות קולקטיבית. קטורה ומסורות הקשורות לבניה מציבות אותנו מול שאלה עמוקה. כיצד אנו בוחרים אילו סיפורים לספר, ואילו להותיר בשוליים? איזו משמעות אנו מעניקים לאלו שמחוץ לדרמות המרכזיות, וכיצד הבחירות הללו מעצבות את ההבנה שלנו את העבר וההווה?
רבי אבו אלוליד מרואן בן ג'נאח, המוכר גם בשמו יונה אבן ג'נאח (ריב"ג), היה מגדולי הבלשנים של יהדות ספרד. הוא הושפע מעבודתו של הבלשן העיראקי הנודע, אלמובארכ בן אבו טאלב אלנחוי, והקדיש חלק ניכר ממחקריו לתורת מוצא האותיות. העוסקת במצביהן של האותיות בעת הגייתן ובחקר מוצאן המדויק, תוך בירור של המצלול בהן מופקות. כמו כן, בבחינת תכונותיהן הפונולוגיות, כגון קוליות, ולחישה. במטרה לנתח את האותיות הבודדות של השפה בהתאם למוצאיהן ולמאפייניהן. ריב"ג, בהיותו בלשן פורץ דרך, שילב ידע זה בעבודותיו על הדקדוק והפונולוגיה של השפה, והפך אותו לאבן דרך בהתפתחות חקר השפות השמיות.
ההבדל בין כימיה לאלכימיה הוא הרבה יותר מאשר שינוי בזמן, הוא מעבר עמוק בתפיסת העולם וביחס לחומר, מדע ושאיפה אישית. אלכימיה, כפי שהתפתחה בעת העתיקה הייתה מסע פנימי של גילוי עצמי ורוחניות ולא רק חיפוש אחר אבן החכמים או הפיכת מתכות לזהב. במהלך שיעורי הכימיה של המורה נור בכיתת "ורד דמשק", הרגשתי איך הלמידה על חומרים ותגובותיהם מתערבבת עם זיכרונות אישיים. כשהמורה דיבר על פולימרים, מיד עלה בזיכרוני רעיון לפתח חיתולים רב פעמיים כמו "הכאפולה" או "המגאט" שאמא תפרה. זה היה גישור בין עבר ועתיד, בין רכות הילדות לבין הצורך שלנו להתמודד עם אתגרי ההווה. דמיינתי בדים עם מבנה מולקולרי חזק שיחזיקו מעמד בכביסות חוזרות, ושימשיכו להחזיק את תכונותיהם לאורך זמן, כאן מצאתי חיבורים בין החומר לבין הזיכרון.
המורה נור לא היה רק מורה לכימיה, הוא היה מורה לחיים. שיטתו של נור, שבה לומדים תחילה את הפרטים הקטנים ומבינים אותם על בוריים, ורק אז נחשפת התמונה הגדולה, שיקפה את הדרך שבה התחלתי להבין את הלמידה, תהליך שבו כל שלב מכין אותך לעומק נוסף. כל דבר שלמדנו היה, לדבריו, רק האות הראשונה להקדמה לנושא העיקרי, וזה הצית בנו את הרצון להעמיק ולחקור כל פרט.
כילד חלמתי להיות נהג משאית, להמשיך את השושלת המשפחתית של אבא, שידע כל מכולת שיש בה מקרר של קוקה קולה לאורך הכביש המחבר את אלעריש ובני ברק, וכל תקלה במשאית ידע איפה היא ואיך מתקנים ועשה הכל בעצמו. אבל אמא לא הסכימה לכך, והיא כיוונה לכיוון אחר, ללמוד בכיתת "ורד דמשק". זה היה מסלול שגילה לי עולם חדש של חיבורים, מסע שבו כימיה ואלכימיה נפגשו כדי לייצר גשר בין העבר לעתיד. מסע של זהות, שבו החומר הופך למטפורה לחיפוש אחר משמעות, ותגובות כימיות פשוטות מקבלות עומק רוחני ותפיסתי, המציע תובנה על האפשרות לשלב בין רכות של זיכרון לבין חוזקה של מציאות פיזית הנדרשת ליצירה ולחידוש.
עבדולכרים סורוש, חוקר שהחל את דרכו האקדמית בכימיה, מצא את עצמו בהמשך במסע מעמיק לחקר הקשר בין חינוך לדת. הוא ערער על שיטות ההוראה הדתית המסורתית והציע גישות חדשות שהעמידו שאלות נוקבות על דרכי הלימוד המקובלות. סורוש אינו היחיד שיצא מעולם החומר אל עולמות הרוח. המפורסם ביותר בתחום זה הוא ג'אבר בן חיאן, אבי הכימיה המודרנית, שהעמיק את מחקרו לתחומי הפילוסופיה והמטאפיזיקה. וכשמביטים לימינו, קשה לדמיין כיצד היינו מבינים את עומק התלמוד, ספר התניא וסיפוריו מלאי ההשראה של רבי נחמן מברסלב, אחד ההוגים היצירתיים ביותר בעולמה של החסידות, ללא תרומתו הכבירה של הרב עדין אבן ישראל. שטיינזלץ, שראשית לימודיו הייתה במתמטיקה ובכימיה, הצליח להביא שילוב ייחודי של חשיבה אנליטית ורוחנית לפירושיו המעמיקים, ובכך הנגיש אוצרות אלו לדורות של לומדים.
גישתו החדשנית לחינוך דתי של פרופ' איימן אגבאריה שהצליח לחבר בין עולמות השירה, מחזאות, ותיאוריה וביקורת. חורגת מהדגם הנוקשה והדוגמטי של הוראה מסורתית. גישתו שואפת לעורר אצל התלמידים מודעות עמוקה למגבלותיהם ולראותם כשותפים בתוכנית האלוהית הגדולה. במקום לשאוף לאידיאלים אלוהיים של כוח וידע אינסופי, הגישה ממקדת את החיים הארציים כייעוד אלוהי, המלא בהזדמנויות לצמיחה אישית, למידה ומימוש עצמי. גישה זו מעודדת לקבל ספק, אי-ודאות ועמימות לא כמכשול, אלא כמקורות מוטיבציה ומשמעות במסע האמונה. היא מרחיבה את החינוך הדתי מעבר ללימוד אוריינות מסורתית, ומדגישה מפגש עם הריאליה הנומינלית והטרנסצנדנטית, תוך שמירה על תחושת יראה, פליאה ותדהמה לנוכח סודות הקיום והיופי שבעולם. פרופ' אגבאריה מציע לראות את הדת לא כאידיאולוגיה סגורה המספקת תשובות מוחלטות, אלא כמרחב דינמי של קשרים אנושיים ודיאלוגים חיים, המעניקים לה משמעות מתחדשת.
אנאס אבן מאלכ מספר כי הנביא מוחמד, אמר "אם תגיע שעת יום הדין ובידו של אחד מכם שתיל קטן, ואם הוא מסוגל לשתול אותו לפני התרחשות השעה, עליו לעשות זאת ולשתול אותו." בנוסח אחר שמובא על ידי אחמד נאמר "אם יום הדין מתחולל ובידו של אחד מכם שתיל קטן, עליו לשתול אותו".
ניסיתי להבין את משמעות החדית'. אני זוכר היטב איך אמא תמיד עודדה אותי להיות חקלאי. היא עמדה לצידי בכל פעם שזרעתי, עזרה לי ללמוד את האדמה, ולימדה אותי איך לטפח את הצמחים. היא דאגה שאמכור את היבול, בין אם בעגלת סופר בשכונה או בדוכן קטן ליד המסגד. זו הייתה דרכה להכין אותי לחיים, ללמד אותי עצמאות ולחשל אותי לעתיד.
יום אחד, כששמעתי את החדית' הזה, שאלתי אותה למה הנביא דיבר דווקא על הצמח? הרי היה יכול לבחור כל דבר אחר. מה כל כך מיוחד בצמח, שהוא מתמודד עם חורבן ומוות בצורה שאין לאף יצור אחר? היא הסתכלה עליי וחייכה, ואני, בבושה, הרגשתי כאילו היא חושבת לעצמה, איזה טיפש הילד שלי. אבל היא לא אמרה דבר. שתיקתה גרמה לי להרגיש עוד יותר אשם. שוב הרגשתי שאני מאכזב אותה. תמיד ניסיתי לא לאכזב אותה, אבל איכשהו זה תמיד קורה. ואז, היא סוף סוף דיברה.
עיוני, אמרה בקול רך אך יציב, כמו שורשי הצמח השולחים אחיזה באדמה. כשצמח מפסיק לקבל מים, כשהוא יודע שהוא עומד לפני מוות ודאי, הוא עושה משהו מדהים. הוא מתחיל להוציא את כל הזרעים שבו, בכל הכוח, אפילו אם לא ראית קודם שיש בו זרעים. כשהוא במצוקה, כשהוא יודע שזמנו קצוב, הוא מפיץ את הזרעים ואת הפרחים שלו כדי להבטיח שהחיים יימשכו, גם בלעדיו.
היא חייכה שוב, חיוך חם, ואני ישבתי שם מול החוכמה הפשוטה והמדהימה שלה. התחלתי לחשוב על החדית', על הצמח ועל מה שהוא מלמד אותנו. פתאום הבנתי שהצמח הזה הוא לא רק סמל לחקלאות או לעמידות, אלא שיעור עמוק על עקשנות ואמונה בחיים. אפילו ברגעי השבר הגדולים ביותר, כשנדמה שהכול אבוד, הצמח נלחם לא עבור עצמו, אלא עבור העתיד, עבור המשכיות החיים.
ויסע משם אברהם ארצה הנגב וישב בין קדש ובין שור ויגר בגרר (בראשית, פרק כ', פסוק א'). אברהם, נווד על-זמני של האמונה, עבר מהלך גיאוגרפי שבמרכזו ניצב לא רק שינוי מקום פיזי, אלא גם מהלך נפשי ורוחני. מעברו לנחל גרר, בין קדש לשור, טומן בחובו מטפורה המעלה שאלות על מקומם של האדם והחברה בנוף המשתנה של הזמן והמקום. נחל גרר, המחבר את רהט הישנה והחדשה בעיר הבדואית הגדולה בחברה הערבית בארץ, מקום הנראה כנקודה נידחת, הפך עם תחילת המלחמה למוקד של חיים, לדיון על קיום משותף וליצירת מפעלים גדולים של עשייה, אולי דווקא בגלל שקיפותו.
מדוע דווקא שם? אולי ההחלטה לנוע למקום נידח מגלמת את הכמיהה למקום בו ערכים בסיסיים יכולים להתפתח. מקום שאינו מתיימר להיראות, אך מסוגל, בצניעותו, להפוך למוקד שבו מתרחשים דברים גדולים מהחיים. השקיפות הנראית כתחילה כחולשה מתגלה ככוח. זו קריאה לפעולה בעולם שבו שקיפות היא פריבילגיה נדירה, קריאה לעמוד אל מול האתגר שביצירת חברה משותפת המושתתת על ערכי הכנסת אורחים, חמלה, וסולידריות.
כגודל האכזבה, כך גודל ההפתעה, ייתכן שבנחל גרר, בלב אזור המוגדר כאזור הסייג, התקיימה ציפייה מינימלית לגדולה. אך שם, בתוך החומות הסמליות של הזנחה, מסירות נפש, ואמונה בכוחו של הפרט להשפיע. כמו פקעת הצומחת בתוך אדמה יבשה, כך גם מקום זה הפוך למוקד תקווה ופעולה חברתית.
כקבוצה צעקנית, העשויה להיראות כמו פול גז בניוטרל, רועשים אך חסרי פעולה. אבל גם רעש כזה יכול לשמש כשופר לכאב, לקריאה לשינוי. הצליינות למעשים טובים שעולה דווקא מאזורי שוליים היא מסר ברגעי משבר ואכזבה, יש כוח במאבק לשקם את ערך החיים. בין קולותיהם של בני שרה, הגר וקטורה, מתגלה הפוטנציאל ליצור סדר חברתי חדש המבוסס על הושטת יד הדדית.
אברהם, בנדודיו, לא השאיר אחריו רק סיפורי עבר, השקיפות שבשוליים, ההפתעה שבהתעקשות, והאפשרות להוציא את הטוב מכל מקום – גם מגרר השקופה, גם מנקודות שנדמות כאבודות. האם נשכיל ללמוד מכך ולמצוא את דרכנו ליצור חברה טובה יותר, המושתתת על ערכים עתיקים המותאמים לצרכי הזמן הזה?
ביוון העתיקה, רעיון הכנסת האורחים של אברהם לא זכה לאותו מקום של כבוד. אפילו ערכים בסיסיים כמו הכנסת הורים היו לעיתים קרובות נתונים לשאלה. דוגמה מובהקת לכך היא ספרטה. חברה שנודעה בבדלנותה וביחסה המסויג כלפי זרים. אף כי ספרטה לא שללה את הכנסת האורחים לחלוטין, מדיניותה הייתה מבוססת על שמירה הדוקה על התרבות המקומית, ורבים מהאורחים, בין אם היו סוחרים או מזדמנים, נתפסו כאיום פוטנציאלי. הקהילה הספרטנית, שהתמקדה בחוזקה הצבאית ובזהות הקבוצתית, העדיפה הסתגרות על פני פתיחות, ולכן הכנסת האורחים לא הייתה ערך מרכזי בתרבותם.
לעומת זאת, הכנסת האורחים נותרה ערך חשוב ומשמעותי בתרבויות רבות, כשהיא תורמת לקשרים חברתיים, להבנה בין תרבותית ולחיזוק תחושת הקהילה. בעולם המודרני, המאופיין בבדידות וניכור הולכים וגוברים, הכנסת אורחים לא רק מחזקת קשרים אלא גם מאפשרת למידה וחינוך לערכים של סובלנות וקבלה. היא משמשת גשר בין אנשים מרקעים שונים ומעודדת החלפת רעיונות והבנה עמוקה יותר.
אך האם אנחנו מצליחים ליישם את הערך הזה במציאות המורכבת שלנו? מבט מקרוב על אזור הנגב, ובפרט על המתרחש במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה בבאר שבע, חושף תמונה כואבת. תסמונות ומחלות תורשתיות קשות נפוצות במיוחד באזורים מסוימים, ולעיתים הן משקפות דפוסים חברתיים ותרבותיים. דוגמה מזעזעת היא מחלה שבה תינוקות נולדים עם עור חשוף באזורים גדולים של גופם, כאילו נכוו בכוויות חמורות, מחלה נדירה וקטלנית. מחלות נוספות, כמו גלאוקומה, מהוות אתגר אדיר. גלאוקומה היא קבוצה של מחלות הפוגעות בעצב הראייה וגורמות לנזקים בלתי הפיכים בשדה הראייה, והיא הגורם השני בעולם לעיוורון.
תופעות אלו מדגישות את האתגרים החברתיים, הבריאותיים והתרבותיים באזור. ההסתגרות, גובה מחיר כבד. בעולם שמחפש איזון בין שימור מסורות לבין פתיחות לשינוי, הכנסת אורחים גם במובן הרחב של חברה משותפת יכולה להיות לא רק ערך מוסרי, אלא גם כלי מעשי לשיפור איכות החיים ולקידום בריאות הציבור.
בשעות השחר הקפואות של ינואר, כשאד העפר עוד עולה מן האדמה, האם עומדת שם, לבדה, משחררת את בדידותה אל מול קבר בנה, שרק שעות קודם נטמן עמוק באדמה הספוגה בוץ של געגועים וכאב אינסופי. האדמה תחת רגליה כבדה, רוויה בזיכרונות של כל מה שהיה וכל מה שכבר איננו. היא כורעת אל הקרקע, אצבעותיה חופרות ברעד בבוץ הקר, ושולפת ממנו גוש דומם של כאב, אותו היא עוטפת בזרועותיה הרועדות ולוחצת אל ליבה. נדמה שהיא מחפשת בו שארית מהות, שבריר מנשמתו של בנה.
בקולה נשמעת לחישה, בקושי קריאה, הנושאת עימה תחינה ושבר, מה עשית לעצמך, ילדי אהובי? איך מצאת את עצמך כאן, תחת הקור הזה, תחת האדמה האפלה, בשעה כה מוקדמת, כשהחיים עצמם עוד לא אמרו את דברם? ובעודה מחבקת את הבוץ הזה, הבנה מרה פורצת בליבה. האם באמת חשוב איך קוראים לה? האם שמה משנה אם היא קטורה, הגר או שרה? שמות אינם אלא סימנים, בעוד שברון ליבה של אם, אהבתה שאינה יודעת גבולות, והבכי המרותק אל בנה אינם נזקקים להגדרה או לתווית. הכאב הזה שייך לכל אם שמוצאת עצמה מחבקת חלל, מקום שבו היה צריך להיות חיבוקו החם של בנה.
