מחשבות אודות התערוכה ״רימה: נדידות בפיסול מזרחי״ שנאצרה על ידי שרון תובל והוצגה במוזיאון רוצ׳סטר, ארה״ב. תערוכה יחידה לרותם תמיר, אמנית ישראלית ומרצה באוניברסיטת מינאפוליס.
הקדמה: קיפול הזמן להווה אקסטטי
כהמשך למחקרה האמנותי בשנים האחרונות, מעמיקה רותם תמיר בתערוכה זו בניסיון להבין את מעמדה המאתגר שבין היותה אישה, אמנית, אשת אקדמיה ויוצרת בחברה האמריקאית לבין השתייכותה למורשת היהודית הצפון-אפריקאית העוסקת במלאכות יד (craft) כפעולה קיומית. היכן מתחילה פעולתה האישית והיכן צף הידע המושרש? כיצד נולד היופי שהיא יוצרת ובכמה סבל והקרבה נשית הוא כרוך? בהמשך למיצב "פועה" (2023)¹ היא חוזרת לעסוק בעשיית המזרן הלובי המסורתי, הגֶ'ראיה (Jerayah), שיש לו שימוש רב-גוני בבית המזרחי.
במהלך הנוכחי מתקיימת קפיצת מדרגה מטאפיזית הנובעת מתפקודה של התערוכה כאנסמבל אמנותי המורכב מרבדים תמטיים ומטאפיזיים שונים. המוצגים יוצרים מרחב זמן-חלל אחר, "שערים קוסמיים" המובילים את המתבוננים אל עולם שבו הזמן זניח, כל האפשרויות מתקיימות, הכול קורה/קרה/יקרה בו-בזמן. ההתרחשות מתכנסת ומקבלת את משמעותה בחלל כצליל פשוט המכיל את הכול ואינו כלום. באותו מרחב הֶטֶרוטופי² אורגת תמיר ושוזרת מרקמי עבר עם הווה ועם צורניות של עתיד אפשרי. היא הופכת את המזרן הממולא בצמר, שעשתה בסטודיו בעמלנות סיזיפית, למצע פיסולי נטול פונקציונליות, לחפץ אסתטי טהור. האומנם?
המזרן, המוצב במרכז החלל כעיגול מושלם, מתפקד כמרכז הכובד של התערוכה. הוא מאפשר פרספקטיבות שונות לארבעה כיווני חלל ולארבעת כיווני הרוח: הכיוון של הלב, הכיוון של המִתקן לשזירת חבלים ("מתקן העינויים"), הכיוון של הטקסטיל ואזור הבית.
כיוון הלב מיוצג באמצעות פסל של המילה "לב" העשוי ברונזה מלוטשת להפליא שנראית כמשהו שבין חפץ מזהב טהור לבין מראה המשקפת לצופים את עצמם בתוך המרחב המטאפיזי של התערוכה. בעברית יש למילה "לב" משמעות של מה שקושר בין המוח לגוף, המרכז, האֶפיצנטר (המוקד של רעידת אדמה), ההתחלה של כל אירוע באשר הוא.³ "לב" פירושו גם אהבה – האנרגיה העוצמתית ביותר בעולם כולו. לשתי האותיות המרכיבות את המילה בעברית יש הקשרים עוצמתיים: האות בי"ת, המייצגת את הבית ואת השניוּת, כלי המכיל את האור, פותחת את המילה הראשונה בתנ"ך – "בראשית"; האות למ"ד, המייצגת לימוד ושאיפה להתעלות רוחנית באמצעות הידע, היא האות האחרונה בתנ"ך, במילה "ישראל".⁴ המילה "ישראל" היא מרחב פסיכולוגי, השלב האולטימטיבי שאפשר להגיע בו להשלמה, השלב שיש בו איחוד מוחלט בין האנרגיה האינסופית לבין האדם, השלב הרביעי לאחר מצרים, המדבר וכנען, שבו הגיע אברהם אבינו להשלמה במעשה עקידת יצחק, שבמהלכו התחבר להכרה באל אחד ועזב את תרבותו המסופוטמית העשירה. התערוכה כרוכה במעשה בריאה לא כיצירת יש מאין, אלא בקיומה במרחב שבין הבריאה לבין ההשלמה, במקום הקדוש ההוא שבו נוצר חיבור בינה לבין המסורות המשפחתיות המתאחדות ומבטלות את הזמן.
התערוכה היא תוצר של מסע פיזי ארוך בזמן ובמרחק. רותם תמיר חיפשה את זיכרון העשייה של מלאכת יד בין מדינת גוּג'ראט במחוז קוּץ' (Kutch) שבצפון הודו לבין מדבר הנגב בישראל, ולמדה שם טכניקות של עיבוד צמר, אריגה, הכנת פיגמנטים מצמחים שונים, צביעת בדים, הכנת חותמות מעץ והדפסה על בד. היא למדה את המלאכות של הדפסת בלוק ידנית וצביעה טבעית אצל המאסטר Ajrakh ואצל האמן Sufiyan, המשתייכים לקהילת Khatri העוסקת במלאכות אלו מזה יותר מ-4000 שנה. מוריה של תמיר הבחינו שיש לה מיומנות טבעית במלאכות אלו. כבר בניסיון הראשון הצליחה להדפיס על הבד תבניות מורכבות. זהו ידע מולד, הנובע מן הזיכרון הטבוע ב-DNA המשפחתי. זהו אותו חיבור להשלמה כמו מעשה העקידה התנ"כי. תמיר מקפלת את הזמן להווה אקסטטי ומחברת מסורות עבר קדום אל המרחב העתידי שהיא תוריש לעולם.
האופן שבו אנשים יוצרים דברים הוא שמגדיר אותם
היקום אינו מושתת על יופי ועל טוב מוחלט. הדיאדות (אינטראקציות הדדיות) הן שמרכיבות אותו. יצירת מלאכת יד כרוכה בסבל גופני, מנטלי וחברתי בעיקר בקרב נשים בארצות המזרח. במאמרה המכונן על הטרנספורמציות הגופנית, הנפשיות והחברתיות שעוברות האורגות בסירוואן שבמרוקו כדי להתאים את עצמן לנורמות הפטריארכליות, מנתחת מריֶם נאג'י את המרחב הפיזי שבו ממוקם הנול בבית, ומראה שככל שהוא מקור פרנסה עיקרי והשטיחים הארוגים גדולים, כך ימוקם במרכז חלל המחיה העיקרי של הבית, צמוד למקור אור חיצוני.⁵ החלטות מסוג זה תלויות בגבר. נשים רבות עדיין אורגות בפינות חשוכות ומבודדות בביתן, מורחקות מתנועת בני המשפחה במרחבים הביתיים, מאחר שמעטים המקרים שבהם האריגה היא מקור פרנסה יחיד וחשוב. כמו כן, מגיל צעיר חלים איסורים פיזיים על האורגת, בייחוד לפני קבלת המחזור הראשון, כדי להרגילה לא לפשק רגליים בעת העבודה במטרה לאפשר מעט מנוחה לגב, מאחר שתנוחה זו מרמזת על תשוקה מינית. הגוף הנשי עובר טרנספורמציה כואבת לאורך השנים, עד שהוא מתחזק ומתגבר על העיוותים שנוצרו בו.
סבלנות וסבל הן שתי מילים עבריות שיש להן שורש משותף וכרוכות זו בזו: סבלנות דורשת איפוק ואנרגיה לשם הימנעות, עד כדי סבל גופני ונפשי. גם להדפסה על הבדים נדרשת עבודה עמלנית ופוצעת, הכרוכה בשניהם: סבלנות וסבל. נשים מתבודדות במשך ימים ארוכים כדי לסיים אריגת שטיח או להכין מזרן.⁶ עליהן לשבת בתנוחות לא טבעיות ולא נוחות המעוותות את גופן. בתערוכה מתייחסת תמיר לסבל הזה באמצעות שני מתקנים למתיחת חוטי צמר שבנתה. היא קשרה ביניהם חוטים אדומים כדם. המכשירים האלה גם מזכירים מתקני עינויים: הם עשויים מעץ גס, וסיבוב הספירלה המותחת את החוטים מדמה את המנגנון מימי הביניים של מכשיר עינויים המותח את הגוף עד קריעתו לגזרים. תמיר מתחברת בזאת להרהורים על טרנספורמציות גופניות של נשים, שנגרמות כדי לרַצות נורמות פטריארכליות שעודן רווחות בארצות רבות בעולם.
צלילים מן העבר כהשלמה חומרית לג׳ראיה
הגֶ׳ראיה, המזרן הטריפוליטאי שהייתה סבתא וָאסי יוצרת, הוא מרחב של לינה ואירוח. יש לו גם שימושים נוספים, למשל לאיטום ולהגנה מפני יריות בעת מלחמה, או כמקום מסתור (נהגו להחביא בתוכו בכיסים סודיים פתקים, כסף, תכשיטים ודברי ערך אחרים. ראו הערה 1 לעיל). החיבור למלאכת עשיית הגֶ'ראיה נובע מרצונה של האמנית להתחבר למסורות עבר משפחתיות, לדורות שלמים של נשים מצד אביה. במאמרה למגזין האינטרנטי ערב-רב מתארת תמיר כיצד שאבה את הידע מזיכרונותיהם של דודיה באשר לחוויותיהם על אותם מזרנים.⁷ כלומר, הג'ראיה היא מאגר מוחשי של ידע ושל זיכרון משפחתי, הלובש בתערוכה זהות של פסל.
כחלק מתהליך הכנת המזרן יש להכין גם את הבדים המרפדים אותו מבחוץ. בתערוכה מציגה תמיר את הבדים בנפרד, חלקם תלויים על הקיר המרכזי. היא הטביעה בהם צורות באמצעות חותמות עץ שיצרה בעת שהותה בסדנאות להכנת בדים מסורתיים בצפון הודו. יש בין הצורות תבניות השאובות מהפשטת תנועות הידיים בעת הכנת המאכל העיראקי קוּבֶּה, מלאכה שלמדה מאמה. כך יש גם לתחום הקולינרי, הדומיננטי כל כך במסורות המזרח, חשיבות לא מבוטלת בהילה של התערוכה. תמיר החלה לגבש את רעיון המסע ללימוד טכניקות של הדפס על בד כשגילתה בשיחה עם אמה שמוצא משפחתה מעירק. כך נודע לה על דודה רימה, שחיה לפני ארבעה דורות. לפי סיפורי המשפחה, רימה הייתה אשת העולם הגדול, שנסעה לבדה בעולם, כמין בריחה ממות בנה שנרצח בידי משפחתה של ארוסתו המוסלמית. כתיירת חלוצית אספה רימה בדים מרהיבים בכל מקום שביקרה בו. תמיר הגיעה להודו כמעשה של הערצה נשית וחיפוש אחר אותה דמות מסתורית של הדודה רימה, אך גם בתקווה לא מודעת לחזור אל זיכרון שאינו קיים.
הזיכרון המשפחתי מתמלא בתערוכה בצלילים הבוקעים מרמקולים הטמונים במזרן העגול. עבודת הסאונד נוצרה לתערוכה בשיתוף פעולה עם האמן וחוקר הסאונד ניר ג'ייקוב יוּנֵסי. הסאונד מורכב משכבות צליליות שנלקחו מתוך מארג של צלילים שהוקלטו לאורך התהליך של יצירת המזרן. שכבה צלילית נוספת היא שני מזמורים של יהדות טריפולי: השיר "חד-גדיא" ששר אביה של רותם תמיר בערב פסח⁸, והשיר "יהי שלום בחילנו" ששרה סבתה, המזומר לכבוד הולדת הבן.⁹ בבסיס עבודת הסאונד, ובייחוד בשני השירים הללו, יש חזרתיות של המזמור ושל הצלילים, כדימוי של עבודת הכפיים הסיזיפית מחד, ושל תקופות שפל וגאוּת כזיכרון אישי וכזיכרון קולקטיבי המתחבר לזה של האמנית – מאידך. הסאונד הבוקע מתוך המזרן נשמע בחלקו עמום וחנוק, כקול המתרחק ונקבר באדמה. זוהי תזכורת לחירשות החלקית של האמנית, שהתרחשה בפתאומיות עוד בהיותה נערה. ישנם תדרים שתמיר אינה מסוגלת לקלוט אלא רק עם מכשיר השמיעה שהיא מרכיבה דרך קבע. אותם תדרים הוסרו מן הסאונד כדי שהאמנית תוכל לשמוע את כולו.¹⁰
השתכנות
צלילים ביתיים מולבשים גם על הפינה בתערוכה המייצגת את הבית. שני מזרנים מוצבים זה מול זה וביניהם קערה העשויה מחלקים דמויי אביזרים מרכב סוסיתא¹¹, המזכירים לתמיר את הבית במושגו הנוסטלגי הרב-דורי. קהל המבקרים מוזמן להתרווח על המזרנים כבסלון ביתי, כמו הזמנה להתארח בביתה של האמנית. מארג הזיכרונות ממשיך עם מיצב הנברשת שיצרה תמיר בטכניקה שהמציאה: בועות גדולות של שרף נוזלי, שנופח בטכניקה של ניפוח זכוכית. השרף הוא החומר שמגן של העץ מפני חרקים, פטריות וטפילים שונים. כאשר הוא נוצר בתוך האדמה הוא הופך לאבן ענבר. מקבץ כדורי השרף המוזהבים התלויים מהתקרה מחזיר אותנו אל מסורת העיצוב הקלאסי של נברשות הקריסטל, סמל של יוקרה שעודנו מרכיב עיצובי מרכזי במרבית בתי הכנסת הגדולים ברחבי העולם. הזוהר הנוצץ מבטא את גאוותה של האמנית במסורות העבר היהודיות. מתחת לדימוי הזה של נברשת מוצבות כוסות עם נרות שהכינה לפי מסורת המזרח. ליהודים במדינות המזרח התיכון לא היו על פי רוב אמצעים לקנות נרות שעווה לטקס הדלקת הנרות בערב שבת, ולכן המציאו שיטה להכין על פתיליה נרות העשויים ממים ומשמן. מאז תקופת בית המקדש עד היום שיטה זו עודנה בשימוש. דודה ליזה, אחת מאחיותיה של סבתא ואסי, שתמיר בילתה איתה זמן רב בילדותה, נהגה להדליק כל יום נרות רבים לזכר המתים ולערוך תפילות מיוחדות לקרובי המשפחה. תמיר שאבה והפנימה את הזיכרונות האלה, והם שהולידו בסופו של תהליך את המיצב. אור הנרות יחד עם זהב השרף מביאים לכדי התעלות רוחנית. האש והמים כמו עושים שלום ביניהם ומאפשרים לנר לבעור זמן רב. הלהבה הקדושה מקבלת את יום השבת, שבקבלה משמעותו יום של מדיטציה והתעלות רוחנית, הן באמצעות התפילות החוזרות ונשנות, הן באמצעות האור המחבר את הגוף והנפש.
אופן מיקום המוצגים והצבתם בתערוכה מדמה ספירלה תפיסתית אינסופית, הכוח המחייה, או "הקונאטוס" השפינוזי.¹² התערוכה שואבת את כוחה מתנועה מתמדת בין הקשרים הפיזיים והמטאפיזיים הנוצרים בין המוצגים, עד יצירת הילה מדומיינת הזורמת ומתקיימת החל בשורשיו של העץ שממנו נלקח השרף, דרך העיגול של המזרן, ולסיום – במילה "לב", ענפיו הגבוהים של עץ החיים. הכול לקצב הצלילים הבוקעים מהמזרן. כך, במעגל אינסופי, יצרה תמיר מרחב תרבותי וחברתי רב-שכבתי ועל-זמני.
_____________________________
[1] מיצב המדמה מגדל מזרנים ששתולים בהם כדורי שרף מנופחים המצופים שעווה. המיצב נרכש על ידי המוזיאון לאמנות אמריקאית במינאפוליס, מינסוטה, ומוצג באוסף הקבע של המוזיאון.
[2] מרחב המגדיר את הסובייקט מעצם היותו שונה, ומיודע למטרה מסוימת (תרבותית, פונקציונלית וכדומה).
[3] בגימטריה הערך הספרתי של המילה "לב" הוא 32, כמספר הפעמים שמופיעה המילה "אלוהים" בפרק הראשון של ספר "בראשית" בתנ"ך. כמו כן כמוהו כ-32 ביטים של מידע (בארכיטקטורת מחשבים, מִחשוּב של 32 סיביות מתייחס למערכות מחשב עם מעבד, זיכרון ורכיבי מערכת עיקריים אחרים הפועלים על נתונים ביחידות של 32 סיביות).
[4] בתורת הקבלה משמעותו של הלב היא "בית הידע", או במילים אחרות – המוח. לאחרונה גילו מדענים כי יש בלב תאי מוח. בעקבות זאת הועלתה ההשערה שהלב הוא חלק אינטגרלי מהמוח וכי יש לו זיכרון משלו, המשלים את זה של המוח.
[5] Myriem Naji (University College, London), Gender and Materiality in-the-Making: The Manufacture of Sirwan Femininities Through Weaving in Southern Morocco. Journal of Material Culture 14(1), 2009, pp. 47-73.
[6] לפי הסיפורים, בלוב היו כל נשות המשפחה המורחבת מתכנסות כדי להכין מזרן לאחד הבתים.
[7] במאמר "ג׳ראיה: העשייה כקטליזטור להיזכרות", שכתבה רותם תמיר למגזין האינטרנטי ערב-רב, היא מפרטת במדויק את דרך הכנת הגֶ'ראיה. www.erev-rav.com/archives/53998, 15.3.2022.
[8] זהו שיר מרכזי ששרים יהודים מזה אלפי שנים בליל הסדר. לכל מה שמאוזכר בשיר (גדי, חתול, כלב, אש, מים, שור וכו') יש ערך סימבולי. החזרתיות שבבתי השיר מדגישה את הגאות והשפל בהיסטוריה היהודית. בעוד השיר עוסק בעיקר בעבר, סופו אופטימי ומפנה אל עתיד זוהר.
[9] לא קיים שיר לכבוד הולדת הבת.
[10] הצופים אינם יכולים להבחין בניואנסים הצליליים האלה.
[11] "סוסיתא" היה שמו של הרכב היחיד שיוצר אי-פעם בישראל, על ידי חברת אוטוקרס, בין השנים 1978-1960. בגרסאותיו הראשונות הורכב הרכב מחומרים פשוטים כמו עץ ופיברגלס, והיה מועד להתפרקות מהירה, בעיקר במקרה של תאונת דרכים. בהמשך שימש השם "סוסיתא" בהשאלה לציון משהו מיושן שאינו מתפקד כראוי.
[12] הקונאטוס במשנתו של שפינוזה הוא עיקרון הקיום. בספר האתיקה קובע שפינוזה: "כל דבר שואף להתמיד בקיומו". במילים אחרות: שאיפתו של כל יצור חי להתמיד בישותו ולהרחיב את עוצמתו.
צילומים מאת Rik Sferra. לקטלוג המלא
